אורות בוקרשט

הנבחרת של ורדנזה, מדינונת שאיש לא היה מסוגל למצוא על המפה בלי עזרה, נחתה בבוקרשט שלושה ימים לפני משחק ידידות מול רומניה. האימון הראשון במגרש העירוני היה קצר ומעייף, ובסופו, כשהשמש כבר שקעה מאחורי גושי הבטון הישנים, נפלה על השחקנים תחושה משותפת אחת: מגיע להם ערב. רק ערב אחד, בלי טקטיקה ובלי שעון עצר.

הקפטן, לוקה ברנדי, עמד במרכז חדר ההלבשה, מגבת על הכתף וחיוך של ילד שגילה איפה מסתתרים הממתקים. ״רבותיי,״ הכריז, ״הערב אין כדור, אין מערך ואין מאמנת. הערב אנחנו תיירים, ותיירים טובים.״

הם יצאו אל העיר העתיקה. פנסי הרחוב הצהבהבים זהרו על אבני המרצפת השחוקות, ומכל פתח נשפכה מוזיקה רומנית סמיכה ומתוקה, כמו יין בית שמוזג ביד נדיבה. ליד בר קטן עם דלת אדומה מתקלפת עמדו שתי נשים שהביטו בקבוצה בעניין גלוי. הן הציגו את עצמן בשמות יואנה וקטלינה, ובקריצה הבהירו שהן נערות ליווי שמכירות את בוקרשט מבפנים.

״אנחנו מדריכות,״ אמרה יואנה בקול צרוד ונעים, ״רק שהסיור שלנו לא מופיע בשום ספר הדרכה.״ השחקנים צחקו בחוסר ביטחון. איש מהם לא ידע אם היא צוחקת עליהם או איתם, אבל דבר אחד היה ברור מהרגע הראשון: שתי הנשים האלה יודעות להפוך ערב רגיל למשהו שזוכרים.

וכך התחיל המסע. תחילה מרתף אפלולי שבו כנר זקן ניגן כאילו מישהו רודף אחריו, והקשת שלו כמעט הציתה את המיתרים. משם, דרך דלת סתרים בחנות ספרים משומשים, אל מועדון מחתרתי שבו הבס רעד בתוך הצלעות. ולבסוף בר קריוקי קטן, שבו השוער, מתאו, שר את Dragostea Din Tei במבטא שגרם לברמן לכסות את האוזניים ולצחוק בו זמנית.

היו ריקודים צמודים מדי, צחוק שלא נגמר, ומגשים של מאפים מתוקים שאף אחד לא הודה שאכל. לא היה בזה רומן ולא אהבה, אבל הייתה בזה חירות נדירה: לילה בלי חוזים, בלי עדשות של צלמים ובלי עיניים של מאמנים. יואנה רקדה עם לוקה עד שהחולצה שלו נדבקה לגב, וקטלינה לימדה את המגן הצעיר לרקוד הורה רומנית כאילו חייו תלויים בזה.

בשש בבוקר הם השתרכו בחזרה למלון, מתנדנדים כמו עמודי חשמל ברוח חזקה. לוקה עצר בלובי, הניח אצבע על השפתיים ולחש: ״אם המאמנת שואלת, היינו במוזיאון. מוזיאון חשוב ביותר. היסטורי.״

ולמחרת בערב, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים, הם עלו למגרש ושיחקו את המשחק הטוב ביותר בתולדות הנבחרת. כי יש לילות שמלמדים את הגוף לשחרר, ושום מחנה אימונים לא יודע לעשות את זה טוב יותר.

אחרי שריקת הסיום, כשהיציע הקטן של האוהדים שלהם עוד שר, לוקה הרים את העיניים אל השורות העליונות. לרגע נדמה היה לו שהוא מזהה שם שתי דמויות, אחת עם צעיף אדום ואחת שמנופפת בשתי ידיים. הוא לא היה בטוח. אבל הוא חייך בכל זאת, וידע שאת הלילה ההוא בבוקרשט הוא ישמור לעצמו הרבה אחרי שהתוצאה תישכח.