אורית והאור הירוק

שלום לכולם. אני אורית, ואני אחת מנערות הליווי שאנשים אוהבים לרחם עליהן מרחוק. אז שיהיה ברור כבר מההתחלה: אף אחד לא הביא אותי לכאן ואף אחד לא מחזיק אותי. בחרתי בזה בעיניים פקוחות, ואני נהנית מזה יותר ממה שאתם מדמיינים. וזה הסיפור על הלילה הראשון שלי במקום החדש.

יום שלישי נמתח כמו מסטיק. רגע אחד פחדתי, ברגע הבא כבר רעדתי מהתרגשות. ביום שני הזמנתי כמה דברים ברשת, וחלק מהחבילות הגיעו בבוקר, בדיוק בזמן להיכנס לתיק לצד הבגדים: איפור, קרמים, שמנים ריחניים לארונית שלי, וכמה צעצועים קטנים שהחלטתי שיגורו מעכשיו בחדר העבודה. שלושה בגדלים שונים ואחד קטן ושובב במיוחד. מי לא שומר צעצוע כזה במגירה במשרד? טוב, כנראה רק אני.

קצת אחרי שבע ישבתי שוב ברכב השטח הכהה, ליד הנהג שאסף אותי גם ביום שני. הפעם כבר ידעתי שקוראים לו רועי, והשיחה איתו ריככה נסיעה שאחרת הייתה מורטת עצבים. כשהגענו כבר היה חושך, והבניין עמד מואר בפנסים צהבהבים ועמומים. בסמטה צרה מאחור חנו כמה מכוניות, ושם, כך למדתי בהמשך, נכנסים האורחים. הדלת הקדמית שמורה לצוות בלבד.

מה שהכי בלבל אותי היו האנשים ברחוב. זוגות צוחקים מחוץ לברים, חבר'ה עם בירות ביד, כולם חיים את הלילה שלהם בלי מושג שממש מולם, מעבר לכביש, אני עומדת להתחיל משמרת בבית הנאות יוקרתי ושקט. תמר, המנהלת, קיבלה את פניי בחיבוק קצר, ותוך דקות הייתי בחדר ההלבשה שלי. היא הסבירה לי את הלוח הקטן ליד הדלת: ירוק כשאני פנויה ומוכנה, אדום כשאני אצל לקוח, צהוב כשאני בהפסקה או מתארגנת. הכול בבחירה שלי, היא הדגישה, אני מחליטה מתי להדליק ירוק.

בקומת הקרקע פעל מועדון, והבס עלה דרך הרצפה ורטט לי ברגליים, כאילו הבניין כולו נושם בקצב. תמר צפתה לילה עמוס, שש בנות במשמרת, ובהן ענבל, שהכרתי בביקור הראשון. בחרתי חוטיני תחרה שחור פשוט וחזייה תואמת, הסתכלתי במראה על העור המבריק מהשמן, ולחצתי על הירוק. ואז חיכיתי. חצי שעה ויותר. מוזר, כי אני כבר לא חדשה בזה, אבל הלב שלי דפק כמו בפעם הראשונה. שמעתי עקבים מתקתקים במסדרון, דלתות נפתחות ונסגרות, ורציתי רק שהראשון כבר יגיע, כדי שאוכל לנשום.

כדי להעביר את הזמן התיישבתי על קצה הכורסה, העברתי אצבעות על התחרה ונתתי לעצמי לדמיין את הגבר הראשון: איך הוא ייראה, איך הוא יגע, אם הידיים שלו יהיו מהוססות או בטוחות. הדמיון הזה חימם אותי מבפנים, והעצבים התחילו להתחלף בסקרנות מתוקה.

ואז דפיקה. “בדרך כלל אני שולחת הודעה,” אמרה תמר, “אבל הלילה רציתי לבוא בעצמי. יש לך לקוח. קוראים לו אבי, חדר ארבע בקומה הזאת. נהג משאית, בא הרבה, בחור טוב ועדין. פגישה רגילה, אז קונדום אם הוא רוצה יותר, בסדר?” נשמתי עמוק. “עכשיו?” היא הנהנה והסבירה שהאורחים נכנסים מהדלת הצדדית, מתקלחים, לובשים חלוק ולוחצים על כפתור כשהם מוכנים. “תיהני קצת,” אמרה וחייכה, “זה מותר.”

חיכיתי עוד רגע, לקחתי שתי נשימות ארוכות, יצאתי למסדרון ולחצתי על האדום. בדיוק אז יצאה גם ענבל, בשמלה זעירה בצבע יין, וחיבקה אותי בחום אמיתי. היא ירדה לחדרי המסיבות, שם שלוש בנות יבלו את השעות הקרובות עם חבורת גברים שחגגו משהו, ולחשה לי באוזן בהצלחה. המשכתי לבד לאורך השטיח הרך, מרגישה את התחרה נצמדת אליי בכל צעד, עד שעמדתי מול הדלת עם המספר ארבע. הנחתי יד על הידית, חייכתי לעצמי, ונכנסתי.