אחרי הסגירה: נועה, איתי ושולחן ההכנה
הירכיים של נועה ננעלו סביבי כמו טבעת, וכף ידה נלחצה אל פיה בכוח, מנסה לבלוע את הקולות שעלו מעומק גרונה. מתחתינו, קומה אחת בלבד, הצוות הרים כיסאות על שולחנות ושטף את הרצפה, ושנינו ידענו שכל אנחה רמה מדי תטפס במדרגות. ואז גופה רעד כולו, כל שריר נמתח ונשמט, והיא נאחזה בי כאילו הייתי הדבר היחיד שמחזיק אותה על הקרקע. הגל שלה גרר אותי איתו, ושקעתי בה עמוק, משתחרר בבת אחת, ומרגיש איך הרטט שלה מתחדש שוב רק מעצם התחושה שאני מתפרק בתוכה. סומק עלה מחזה ועד שורשי שערה, והיא סובבה את אגנה אליי לאט, סוחטת עד הטיפה האחרונה של הרגע.
כשהרעד שלי שכך הרחקתי בעדינות את ידה מפיה ונישקתי אותה במקומה. היו אלה נשיקות מתנשפות, קטועות, שבין כל אחת מהן נמלט צחוק קטן ומטופש. שנינו ידענו שעוד רגע צריך להתנתק, להתלבש, לרדת למטה ולהעמיד פנים, אבל אף אחד מאיתנו לא מיהר. נועה הידקה את שריריה סביבי בשובבות, ואנחה נמלטה ממני בלי רשות. היא חייכה, מרוצה מעצמה.
“אנחנו חייבים לרדת מהשולחן הזה,” לחשה. “אני לגמרי מלכלכת אותו, ועוד צריך לספור טיפים. ואלוהים, אני לא מרגישה את הרגליים.”
נסוגתי ממנה לאט, נהנה מכל רגע שבו גופה סירב לשחרר אותי. הלחות שלנו נמשכה בעקבותיי, וכמעט מבלי לחשוב העברתי אצבע אחת לאורך הקימור שלה, מלטף, מקניט, משרטט עיגול קטן במקום שגרם לה להתנשף ולרעוד שוב. ואז רגליה החליקו אל הרצפה. היא ירדה על ברכיה מולי בלי מילה, ובמשך כמה שניות ארוכות הקדישה לי תשומת לב שקטה, רכה ויסודית, כאילו רצתה לחתום את מה שקרה בחתימה משלה.
“חשבתי שאמרת שאנחנו יורדים,” צחקתי בשקט. “לא שאני מתלונן.”
היא הרימה אליי עיניים, ושפתיה עוד נגעו בי כשדיברה. “ידעתי שלא תתלונן. ורציתי לטעום את שנינו, ככה, כשזה עוד חם. אני חושבת שזה יהפוך להרגל.”
“יופי,” הצלחתי לומר, וזה היה כל מה שהיה לי.
משכתי אותה למעלה ונישקתי אותה ארוכות, ידיי מחליקות במורד גבה אל עורה החשוף. היא נסוגה בחיוך, הניחה עוד נשיקה קלה על שפתיי, ומשכה את חלקה העליון של השמלה בחזרה למקומו, מסדרת את הבד על ירכיה בתנועה מיומנת. “יאללה,” אמרה, “נסגור את זה ונעוף מכאן.”
נתתי לה צביטה קטנה בישבן כשהושטתי יד לבקבוק החומר המחטא ולגליל מגבות הנייר, ושפשפתי את שולחן ההכנה עד שהבריק. היא אספה את התיק שלה, אספה את שערה לקוקו מהיר, וזרקה אליי מבט מעבר לכתף, מבט שהבטיח הרבה יותר ממה שקרה זה עתה.
איכשהו הצלחנו להפסיק לגעת זה בזו לפני המדרגה האחרונה. את החיוכים, לעומת זאת, לא הצלחנו למחוק.
“סוף סוף,” רטן מוטי, הבעלים, שישב על כיסא בר עם בקבוק בירה ועם מבט של אדם שסיים את המשמרת לפני שעה.
שירן, המלצרית הוותיקה, העיפה בנו מבט אחד והתפוצצה מצחוק. “נכון, מוטי, סוף סוף! כבר התחלתי לדאוג שלא תגיעו לזה אף פעם. ובזה, כמובן, אני מתכוונת ל… לרדת למטה!”
“היא השתגעה?” לחשתי לנועה.
“לא,” לחשה בחזרה. “פשוט שכחת להכניס את החולצה למכנסיים.”
הבטתי למטה, הבנתי שהיא צודקת, והרמתי אליה עיניים מבוהלות. היא חייכה מאוזן לאוזן, וההבעה שלה הרגיעה אותי מיד. אם היא לא מתביישת, גם אני לא.
“רק תזכרו לנגב את השולחן למעלה כשאתם גומרים,” העיר מוטי ביובש. הוא היה בן חמישים פלוס, מחוספס ושקט, מהאנשים שאפשר לסמוך עליהם. בהיתי בו המום לרגע, ואז פרצתי בצחוק, ונועה הצטרפה אליי שנייה אחריי.
“אז אתה לא כועס?” שאלה. הוא הניד בראשו. “צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה מגיע. וחוץ מזה, אני לא אגיד שאני לא עשיתי פעם את אותו הדבר בדיוק.”
כשהצחוק גווע, ישבנו לספור. הייתה זו משמרת טובה, וכל אחד יצא עם צרור שטרות שהצדיק את הרגליים הכואבות. סיימנו את משקאות הסגירה, ירדנו יחד אל הרחוב, נפרדנו בנפנופים בזמן שמוטי נעל את הדלת, וכל אחד פנה לכיוונו.
נועה שילבה את זרועה בזרועי והניחה את ראשה על כתפי, מסובבת אליי פנים עם ניצוץ שובב בעיניים. “אכפת לך אם אבוא אליך? מחר שבת, אין לי משמרת ואין לי לאן למהר.”
“קיוויתי שתגידי את זה,” עניתי, ושחררתי את זרועי כדי לעטוף בה את כתפיה. קצות אצבעותיי ליטפו בעדינות את קו המחשוף שלה, והיא נאנחה ונצמדה אליי חזק יותר בזמן שהתחלנו ללכת ברחוב הריק.
“אולי,” אמרה נועה בשקט, כמעט לעצמה, “אולי דמיינתי את זה כמה פעמים לפני הלילה.”
הוסיפו חוות דעת