בלי שום דבר בינינו

יש בי משהו שמשתחרר ברגע שאני מחליקה אל בין הסדינים בלי כלום מתחת לכותונת. זו תחושה שמזכירה לי את הדקות שלפני עיסוי אירוטי טוב, כשהגוף כבר יודע שהוא עומד להתמסר. האוויר הקריר של החדר נוגע בעור החשוף ושולח רעד עדין לאורך הגב, וכל נקודה בי מתעוררת פתאום, ערה ומודעת. הירכיים, הקימור של המותניים, המקומות שבדרך כלל מכוסים ומוסתרים, כולם פתוחים עכשיו, מחכים.

הסדינים הקרירים על העור הם עונג שקט ופשוט. הבד הרך מלטף בלי לבקש דבר, מרגיע אותי ובאותו זמן מצית בי משהו. לפעמים אני מוצאת את האצבעות שלי נודדות מעצמן, עוקבות אחרי קווי הגוף, מתעכבות על העור הדק בצד הפנימי של הירך, ממשיכות הלאה. אני מרגישה את החום מתאסף בי, את הגוף עונה למגע שלי כמו כלי מכוון, ואני מתמלאת בגעגוע אליו עוד לפני שנכנס לחדר.

אסף, בעלי, משתגע מזה. מבחינתו זו הפכה לאחת הפינות הקטנות והסודיות של החיים שלנו ביחד, טקס לילי שאף אחד אחר לא יודע עליו. יש בזה התרגשות שקטה, הידיעה שהוא יכול להושיט יד ולמצוא אותי פתוחה וקרובה, וזה מכניס לזוגיות שלנו שובבות שלא דהתה גם אחרי שנים. כמעט כל ערב הוא לוחש לי כמה העור שלי רך, ואני, כמו בפעם הראשונה, מסמיקה בחושך.

האצבעות שלו מטיילות עליי לאט, עוברות על הגב התחתון, על קו הירך, על הרכות שבצד הפנימי. אני אוהבת להתקרב אליו, להצמיד את עצמי אל הרגל שלו, להרגיש את השרירים המוצקים ואת חספוס השיער כנגד העור הכי רגיש שלי. החיכוך הזה מסחרר, וכמעט תמיד הוא מוביל אותי לבקש עוד.

והוא נותן. הוא אוהב להרגיש אותי מתעוררת תחת הידיים שלו. הוא חובק את השדיים, מקניט, מחכה, וגולש מטה אל המקומות שהוא מכיר טוב ממני. כשהוא יורד ומנשק אותי שם, לאט ובסבלנות, אני מאבדת את עצמי לגמרי, והנשימות שלי הופכות לאנחות קצרות שאני לא מנסה לעצור.

יש לילות שבהם הוא לא ממהר בכלל. הוא שוכב לצידי על המרפק, מביט בי בחושך הכחלחל שמסתנן מבעד לתריס, ומעביר רק קצה אצבע אחת לאורך הגוף שלי, מעצם הבריח ועד הברך, הלוך ושוב, עד שאני מתחננת. הוא אוהב את הרגע הזה, כשאני כבר לא מסוגלת לשכב בשקט, כשהמותניים שלי מתרוממות לקראתו מעצמן. רק אז הוא נענה, ובכל פעם זה מרגיש כאילו גילה אותי מחדש.

ויש לילות אחרים, שבהם אני זו שמובילה. אני מושכת אותו אליי, מתיישבת עליו, ומרגישה את הידיים שלו נאחזות בירכיים החשופות שלי כאילו הן הדבר היחיד שמחזיק אותו על האדמה. אין בינינו שום בד, שום מחסום, שום דבר מיותר. רק עור על עור, והנשימה שלנו מתערבבת עד שאי אפשר לדעת של מי היא.

ואחרי, כשהגוף שלי עוד רועד, אני מתכרבלת לתוכו עם כף היד שלו מונחת עליי, חמה וכבדה, ושוקעת לאט לשינה. הלילות שלנו מלאים בלחישות, בצחוק קטן ובתשוקה, ושנינו יודעים שהרעב הזה, זה לזה, לא באמת נגמר אף פעם.