הג'קוזי שחיכה עשרים שנה

יש פנים שהזמן לא מצליח למחוק. עמדתי בתור הארוך בקופת החולים, מדפדפת בטלפון בלי לראות כלום, כשקול עמוק מאחוריי אמר את שמי. הסתובבתי, והלב שלי עשה משהו שלא עשה כבר שנים. יואב. עדיין גבוה, עדיין עם העיניים הצוחקות האלה, רק שהזמן הוסיף לו כמה קווים כסופים ברקות שהפכו אותו, אם זה בכלל אפשרי, לעוד יותר מושך.

בבת אחת חזרתי לחורף ההוא, אמצע שנות התשעים, בסיס נידח בדרום. היינו שנינו בני עשרים, כמעט בסוף השירות, ושנינו נשארנו בשבת כשכל השאר נסעו הביתה. הוא היה חייל בודד שעלה לבד מאמריקה ועזב שם הכול, ואני נשארתי סתם כי ככה יצאה התורנות. הקור חדר לעצמות, הבסיס היה ריק ושקט, ומשיחה ליד התנור הקטן התגלגלנו ללילה אחד שלא שכחתי מעולם.

אני זוכרת את השמיכה הצבאית המחוספסת שעטפה את שנינו, את ריח הקפה השחור שהכין בפינג'אן, ואת האופן שבו נגע בי – בזהירות, כאילו ביקש רשות בכל תנועה. בבוקר חזרנו להיות שני חיילים מנומסים, ואחרי השחרור כל אחד הלך לדרכו. עשרים שנה עברו מאז, עבודות, פרידות, מעברי דירה, ואף פעם לא באמת שאלתי את עצמי מה עלה בגורלו. עד הרגע הזה בתור.

– מה שלומך? הוא שאל וחייך, ואני הרגשתי את הלחיים שלי בוערות כמו של נערה ביישנית. הוא סיפר שהוא מהנדס בחברת הייטק, שהתגרש לא מזמן, ובלי הקדמות שאל אם מתחשק לי לשבת איתו על כוס קפה השבוע. אמרתי כן לפני שהספקתי לחשוב.

בבית הקפה הזיכרונות נשפכו מאיתנו כמו מבקבוק שנפתח. צחקנו על המפקדים, על האוכל בחדר האוכל, על הלילה ההוא שאף אחד מאיתנו לא הזכיר במפורש. בערב הוא לקח את ידי והציע שנרד לים. ישבנו על החול הקר, הגלים לחשו, ופתאום הוא רכן ונישק אותי. נשיקה ארוכה, רטובה, מוכרת עד כאב, שהעירה בי כל מה שחשבתי שנרדם.

בפגישה השנייה כבר לא היה בינינו מקום לספקות, רק לבעיה מעשית. אני אדם פרטי, והוא עדיין גר זמנית אצל אמו מאז הגירושים. הרגשתי את עצמי אומרת משפט שלא האמנתי שייצא ממני: – יש לי חברה שמכירה דירה דיסקרטית בתל אביב. מה דעתך? הוא הרים גבה, ואז חיוך התפשט על פניו. מסתבר שגם הוא שומר על הרגעים הכי מרגשים שלו הרחק מעיניים סקרניות.

הדירה הייתה יפה יותר ממה שדמיינתי – אור עמום, מצעים לבנים, ובמרכז החדר ג'קוזי גדול. מילאנו אותו במים חמימים ונכנסנו פנימה בלי בגדים ובלי מבוכה. – לא השתנית בכלל, הוא לחש, וידיו גלשו על גופי מתחת למים, מלטפות, מעירות, נזכרות. החזרתי לו מגע במגע, והתשוקה של אז חזרה אלינו כאילו מעולם לא עזבה.

הוא אחז במותניי והושיב אותי עליו, ואני נשענתי לאחור, נותנת למים ולו לשאת אותי. זה התחיל לאט, כמעט בזהירות, ואז הקצב גבר, והזמן התקפל: היינו שוב בני עשרים, ובאותו רגע גם מבוגרים שיודעים בדיוק מה הם רוצים. השיא הגיע מהר מדי, עז מדי, ושנינו נשארנו מתנשפים במים החמים.

פרצנו בצחוק, והוא קירב את שפתיו לאוזני. – אל תדאגי, לחש, הלילה רק התחיל.