הדס והראיון מול הים

בוקר טוב לכולם. שמי הדס, ואני עובדת עם סוכנות ליווי מהסוג השקט והמוקפד, זה שלא מפרסם את עצמו על כל עמוד. היום אני רוצה לספר לכם איך הכול התחיל, כי לפני שנה עוד הייתי אחות במשמרות לילה, עם שקיות מתחת לעיניים ומשכורת שנעלמה עד העשרים בחודש.

“מתי יהיה לך נוח להיפגש?” שאל הקול בטלפון, עמוק ונינוח. “מה דעתך על ארוחת צהריים מחר? במלון ליד המרינה בהרצליה, ואני מזמין, כמובן.” הצעתי אחת בצהריים, והוא הסכים מיד. ואז הוא היסס לרגע. “שאלה אחרונה, ואני מתנצל מראש, אבל היא חשובה בעבודה הזאת. איך הארון שלך?” הוא פגע בדיוק בנקודה הרגישה, וידעתי שהוא צודק: הלקוחות האלה משלמים הרבה, והם מצפים למראה בהתאם. “הוא צריך עבודה,” הודיתי. הוא צחק בעדינות. “את זה נסדר. רק תתחילי לחלום על פראדה ועל נעליים עם סוליה אדומה.”

באותו לילה כמעט לא נרדמתי. דמיינתי שמלות שלא היו לי, מסעדות שלא ביקרתי בהן, כסף שלא ראיתי מעולם. ובין לבין, כשהעיניים כבר נעצמו, דמיינתי גם ידיים של גבר זר על המותניים שלי, נשימה חמה על הצוואר, דלת של סוויטה שנסגרת מאחוריי. התעוררתי עם לב דופק ועם חיוך שלא הצלחתי למחוק.

בבוקר הודעתי במחלקה שאני חולה, וביליתי שעתיים מול המראה. שמלת מעטפת עם פרחים קטנים, נעלי עקב לבנות, תיק קטן תואם, פנינים על הצוואר ובאוזניים, גרביונים שקופים שהחליקו על הרגליים. כשמסרתי את המפתחות לשירות החניה, הלב שלי עלה לגרון. במרפסת המלון, מול הים, עמד גבר צעיר עם שיער שחור קצר ועיניים כחולות שאי אפשר היה להתעלם מהן. הוא נראה בן שלושים לכל היותר, אבל הביטחון שלו היה של מישהו מבוגר בהרבה.

“הדס?” “כן. ואתה בטח אסף.” הוא לקח את היד שלי, הצמיד לה נשיקה קלה ואז נישק אותי בעדינות על הלחי. “אשם,” אמר. אכלנו סלמון וסלט וטוסט פריך, והשיחה זרמה כמו יין. הוא שאל על הלימודים שלי, על טיולים, על אמנות שאני אוהבת, על המצב המשפחתי, ותוך כדי צחוק הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. רק אחר כך הבנתי שזה בדיוק היה הראיון.

ככל שהשיחה נמשכה, שמתי לב לפרטים הקטנים. לאופן שבו הוא הקשיב בלי להסיט את המבט, לאצבעות הארוכות שסובבו לאט את רגל הכוס, לחיוך שהתעכב רגע אחד יותר מדי על השפתיים שלי. הרגשתי את הרוח מהים מרימה קצת את שולי השמלה, ולא מיהרתי להחזיר אותם למקום.

כשסיימנו, הוא הציע לטייל בגן עם כוס יין. מתחת לפרגולה לבנה, בצל הגפנים, הוא עצר. “יש כמה דברים שאני חייב לשאול. אל תיעלבי.” “אני כבר יודעת מה,” אמרתי, ולגמתי לגימה ארוכה.

“תדמייני ערב מושלם,” אמר. “ארוחה, ריקודים, גבר שמתנהג אלייך כמו אל מלכה. בסוף הערב הוא מזמין אותך, בנימוס, לעלות איתו לסוויטה. להכיר אותך מקרוב. לבד. האם, אם הוא מוצא חן בעינייך, תגידי כן?” הציפורים צייצו בין העלים. רוקנתי את הכוס בלגימה אחת והסתכלתי לו ישר בעיניים הכחולות. “אם הוא באמת כזה, ואם הוא לא לגמרי חסר משיכה, אז כן. אבל בקצב שלי, ורק כשאני רוצה.” הוא חייך חיוך איטי. “זו בדיוק התשובה שחיכיתי לה, הדס.” ולרגע, תחת השמש, הרגשתי שהמבט שלו נוגע בי בכל מקום.