הדרך הביתה: נועה ואיתי לא מחכים יותר
“צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה מגיע,” חזר מוטי ומשך בכתפיו, “ואני לא אעמיד פנים שמעולם לא עשיתי משהו דומה בעצמי.” המשפט נשאר באוויר עוד כמה שניות, ואז כולם חזרו לעניינם. סביב הדלפק נשמע רשרוש השטרות, צלצול המטבעות שנערמו לטורים, ולחישות של חשבון שאיש לא באמת התאמץ לדייק בו. זה היה ערב טוב, ערב של כסף נאה לכולם, וכשהחלוקה הסתיימה ואחרון הכוסות התרוקן, יצאנו יחד אל המדרגות, ומשם אל אוויר הלילה. נפרדנו בנפנופים בזמן שמוטי נאבק במנעול הישן, וכל אחד פנה אל מכוניתו או אל הדרך הרגלית הביתה.
נועה השחילה את זרועה מתחת לזרועי והניחה את ראשה על כתפי, ואז סובבה אליי את פניה, עם אותו ניצוץ משחקי שהכרתי היטב מאחורי הבר. “אכפת לך אם אבוא איתך? מחר שבת, אין לי משמרת, ואף אחד לא מחכה לי בבית.”
“קיוויתי שתרצי לקפוץ,” צחקתי, ושחררתי את זרועי כדי לעטוף בה את כתפיה. קצות אצבעותיי גלשו בעדינות על קו המחשוף שלה, והיא נאנחה ונלחצה אליי חזק יותר כשהתחלנו ללכת.
“יכול להיות שדמיינתי את זה לפני הלילה,” אמרה בשקט. “יותר מפעם אחת.”
“באמת?”
“ממממ,” זמזמה. “מהשבוע הראשון שלי בבר אני תוהה איך זה יהיה איתך. כל פעם שעברת מאחוריי ונגעת לי בגב כדי לעבור, הייתי צריכה לספור עד עשר.”
צחקתי ולחצתי את כתפיה. “חבל שלא סיפרת לי את זה בהתחלה. היינו בורחים מזמן לאחת מהדירות הדיסקרטיות האלה בעיר, ולא מבזבזים חודשים על מבטים מעל מכונת הקרח.”
“אתה מבין כמה זמן הלך לנו לפח?” שאלה, ועיניה הבהירות נצצו באור הפנסים. “כל הלילות האלה, וכל מה שיכולנו לעשות בהם.”
“אז נשלים,” אמרתי. “לילה אחרי לילה, עד שנחזיר את כל החוב.” היא צחקה, צחוק נמוך וחם שהדהד בין הבניינים השקטים, ואמרה שהיא מקווה שאני יודע לעמוד בהבטחות, כי היא דווקא מתכוונת לגבות כל אחת מהן בריבית.
היא כרכה את שתי זרועותיה סביב מותניי וחיבקה אותי תוך כדי הליכה, ואז ידה הימנית החלה לנדוד. היא ירדה מהמותן אל קדמת הג'ינס שלי, והתחקתה לאט אחר הקווים שהבד הגס בקושי הסתיר. גופי הגיב מיד, והתבוננתי בידה נעה בעדינות, מרגיש כל ליטוף כאילו לא היה בינינו דבר. ידי שלי החליקה מכתפה אל גבה, עקבה אחר שקע עמוד השדרה שלה עד למטה, ונחה על קימור ישבנה, נהנית מהאופן שבו הוא נע מתחת לכף ידי עם כל צעד שלה. נועה השמיעה אנחה רכה, ואצבעותיי ירדו נמוך עוד יותר, מגלות עד כמה היא כבר מוכנה. ידה התהדקה עליי דרך הג'ינס, והיא התנשפה, ועל שפתיה עלה אותו חצי חיוך, חצי אנחה, שהתחלתי ללמוד לאהוב.
“מהבוקר אני לא מפסיקה לחשוב עליך,” לחשה. “ועכשיו אתה עושה בדיוק את מה שחלמתי, ואני לא מתכוונת לעצור אותך. אני חושבת שתצטרך לעשות את זה שוב, הלילה, כמה פעמים.”
“אני חושב שאת צודקת,” עניתי, וקולי יצא נמוך וצרוד. “אני לא מצליח להוציא מהראש את התמונה שלך על שולחן ההכנה, ואני רוצה אותך שוב. עכשיו.”
אצבעותיי המשיכו לנוע מתחת לשולי שמלתה, איטיות ובטוחות, ונשימתה העמיקה. “לעזאזל איתך,” לחשה, והפסיקה ללכת. ראשה נפל אל חזי, והיא נשענה לתוך כף ידי, כולה רעד קטן ומתמשך. הרחוב היה חשוך וריק, רק פנס אחד מהבהב בקצהו, והבנתי שהיא כבר לא מסוגלת לחכות לדלת. היד השנייה שלי ירדה לאורך ירכה, על העור החלק והחם, עד שמצאה את מה שחיפשה.
“אתה ממזר,” מלמלה, ולחצה עליי חזק. “ממזר יפה, רע, מושלם.”
חייכתי, נישקתי את קודקודה, והעמקתי את המגע שלי בבת אחת. נועה פלטה צעקה קטנה ומופתעת, ונשכה בעדינות את חזי דרך החולצה. “תני לי להרגיש אותך,” לחשתי לה. “כאן, ברחוב, מתחת לשמיים. תסתכלי לי בעיניים ותני לזה לקרות.”
ראשה התרומם, ועיניה הכחולות התרחבו, מופתעות ומרוצות וקרובות כל כך לקצה. ידה עזבה את הג'ינס שלי ונאחזה בעורפי, מושכת את מצחי אל מצחה, ופיה נפער בחיוך כשהתנשפה על שפתיי. הקול התחיל עמוק בחזה שלה, וגופה נמתח כולו ואז רעד, גל אחרי גל, בזמן שאצבעותיה נלחצו בעורפי ועיניה נאבקו להישאר פקוחות ומרוכזות בפניי.
“אלוהים,” מלמלה אל שפתיי כשהגל דעך לאט. “אלוהים… קח אותי הביתה. עכשיו. ותעשה את זה כבר.”
צחקתי, תפסתי את ידה ומשכתי אותה במורד הרחוב. הבניין שלי היה במרחק חצי רחוב בלבד, וכמעט רצנו. רק העקבים שלה עצרו אותנו מלעשות את זה ממש.
הקשתי את הקוד בכניסה ופתחתי את הדלת, ונתתי לה טפיחה שובבה כשעברה על פניי. היא הוציאה אליי לשון, הרימה את שולי שמלתה בהתגרות קטנה והשאירה אותה כך כשהחלה לעלות במדרגות, מנענעת את ירכיה בכוונה. הלכתי שתי מדרגות מאחוריה, ועיניי לא הצליחו להתנתק מהמראה שהיא הציבה לי, מכל צעד וצעד.
בראש המדרגות היא עצרה, נשענה קדימה על המעקה והביטה בי לאחור בחיוך של אישה שיודעת בדיוק מה היא עושה. לא יכולתי לעמוד בזה. כרעתי מאחוריה, ידיי על ירכיה, ושפתיי מצאו את עורה החם, מנשקות, טועמות, מקניטות, עד שהיא נאחזה בשערי והשמיעה קול שהיה איפשהו בין אנחה לצחוק.
היא התרחקה צעד אחד והסתובבה אליי, פניה סמוקות. “יש לך שלושים שניות להביא אותי למקום שבו אתה יכול לקחת אותי,” אמרה. “שלושים. אני סופרת.”
חלפתי על פניה אל הדלת, מגשש בכיס אחר המפתחות. בזמן שחיפשתי את המפתח הנכון, נועה נעמדה מולי והחלה לפתוח את מכנסיי, מהירה ומיומנת: החגורה, הכפתור, הרוכסן. עד שהמפתח מצא את המנעול, היא כבר כרעה מולי, ושפתיה הפכו את הפעולה הפשוטה של סיבוב מפתח למשימה כמעט בלתי אפשרית. כשהדלת נפתחה סוף סוף, היא קמה בחיוך ניצחון.
שזרתי אצבעות בשערה, משכתי אותה אליי לנשיקה, ודחפתי אותה בעדינות פנימה. היא כבר הרימה את שמלתה מעל ראשה תוך כדי הליכה, ואני בעטתי את נעליי מאחוריי, מתבונן בה חוצה את הסלון בשיער פזור על גב חשוף. היא נעצרה בין הדלת לחדר השינה והסתובבה אליי, ידיים על מותניה הצרים, ומבט שובב שחיכה לי.
לרגע אחד פשוט עמדתי והסתכלתי עליה. חודשים ראיתי אותה מאחורי הבר, בחולצה השחורה של המשמרת, עם הסינר והשיער האסוף והחיוך שהיא שמרה ללקוחות הקבועים. עכשיו היא עמדה בסלון שלי, באור הכתום של פנס הרחוב שחדר מבעד לתריסים, בלי שום דבר שמסתיר אותה, ונראתה יפה יותר מכל מה שדמיינתי בלילות הארוכים שבהם חזרתי הביתה לבד. היא ראתה את המבט שלי, והחיוך שלה התרכך, הפך לרגע לשקט ולאינטימי, כמעט ביישני.
“נו?” לחשה. “אתה מתכוון רק להסתכל?”
את החולצה שלי פשוט קרעתי. כפתורים עפו לכל עבר על רצפת הסלון. הג'ינס כבר היה פתוח בזכותה, ונשר מעצמו, והשאר הלך אחריו בדרך אליה. היא קפצה לזרועותיי, ורגליה נכרכו סביב מותניי. שפתינו נפגשו ברעב, ידינו שוטטו, ונשאתי אותה כך, צמודה אליי, אל שולחן העבודה הקטן שליד החלון.
הושבתי אותה על קצה השולחן וכרעתי, מתכוון לנשק את דרכי למטה, להקדיש לה סוף סוף את כל הזמן שבעולם. אבל נועה תפסה את פניי בשתי ידיה ומשכה אותי חזרה אליה.
“אחר כך,” לחשה. “אחר כך, כשנשכב במיטה ויהיה לנו כל הלילה, תעשה לי הכול. אני מבטיחה לך שגם אני. אבל עכשיו חיכיתי מספיק. אני צריכה אותך, עכשיו, בתוכי.”
לא עניתי. פשוט משכתי אותה אל קצה השולחן, ראיתי אותה נשענת לאחור ועוצמת את עיניה למחצה, נשימתה מהירה וכבדה, וחיברתי אותנו בתנועה אחת, איטית וארוכה, עד שלא נשאר בינינו מרווח. היא השמיעה אנחה ארוכה ורועדת, ורגליה התהדקו סביבי.
הושטתי יד אל החזייה, פתחתי אותה והשלכתי אותה הצידה, והתכופפתי לנשק את חזה, לאט, בשפתיים ובלשון, עד שהיא קשתה את גבה לקראתי. ואז עצרתי והבטתי לתוך עיניה, נשאר בתוכה בלי לזוז.
“אחר כך,” אמרתי לה, “אני אקח את הזמן. אחת אחרי השנייה, עד שתבקשי ממני להפסיק. אבל עכשיו זה הולך להיות מהיר, וחזק, ועמוק, עד שנגיע שנינו.”
נועה נאנחה, וגופה פעם סביבי. ידעתי שהיא לא תחזיק מעמד הרבה, וידעתי שגם אני לא.
התחלתי לנוע. השולחן הקטן חרק תחתינו, והיא צעקה פעם אחת ואז הצמידה יד לפיה, מתוך הרגל שעוד נשאר מהבר, למרות שכאן אף אחד לא יכול היה לשמוע. ידה השנייה נאחזה באמת זרועי, וציפורניה ננעצו בעורי עם כל תנועה. שזרתי את אצבעותיי בשערה, משכתי בעדינות את ראשה לאחור וחשפתי את צווארה, ושפתיי ירדו על העור הרך, מנשקות ונושכות קלות, בזמן שהקצב שלנו גבר.
הגל שלה הגיע ראשון, חזק יותר מזה שברחוב, ושם אותה רועדת וצוחקת בזרועותיי. אני הגעתי שנייה אחריה, קבור עמוק בתוכה, ונשימתי נשברה על צווארה. נשארנו כך זמן רב, מחובקים על קצה השולחן, הלב שלה דופק מול שלי.
“זה,” אמרה לבסוף, בקול צרוד, “היה רק הפרק הראשון.”
הרמתי אותה שוב בזרועותיי ונשאתי אותה לחדר השינה. בחוץ, השמיים מעל הגגות כבר התחילו להאפיר, אבל לשנינו לא היה לאן למהר. היה שבת, והלילה, כך הבטחנו זה לזו בלי מילים, רק התחיל.
הוסיפו חוות דעת