הלילה האדום על הכרמל

עברו כמעט עשר שנים מאז, ובכל זאת כשאני עוצם עיניים אני חוזר לשם בלי מאמץ. דירה דיסקרטית בצפון, בקצה רחוב שקט שמשקיף על הכרמל, והפנטזיה שנשאתי בתוכי שנים ארוכות. היא יצאה לקראתי מבעד לדלת, בחורה לוהטת עם חיוך שמספר סיפור שלם, ובתנועת יד קלה הזמינה אותי פנימה.

לא החלפנו הרבה מילים. היא פתחה את דלת החדר, ושם חיכתה מיטה רחבה עטופה במצעי סאטן, אור עמום של מנורות קטנות, והכול טבול באדום חם ומזמין. היה נדמה שהיא סידרה כל פרט מראש, כאילו ידעה בדיוק מה אני אוהב עוד לפני שנפגשנו.

שמה היה רותם, והיא לא מיהרה לשום מקום. היא פשטה ממני את הבגדים בעדינות כמעט טקסית, וביקשה שאשאר בשקט ואתן לה להוביל. נכנעתי לתחושה הזאת בשמחה. לא זזתי, רק נשמתי והרגשתי, וכל מגע שלה שלח בי רטט. מוזר, אבל דווקא חוסר התנועה הזה, ההיענות המוחלטת, היה המרגש מכול.

היא נשקה לי לאט, שפתיה נודדות על פני הגוף שלי כמו על מפה שהיא לומדת בעל פה. היא התעכבה על החזה, פינקה אותי בסבלנות, ואני הרגשתי שאני מרחף. כבר אז דמיינתי את כל מה שארצה להעניק לה בתמורה.

בין נשיקה לנשיקה היא דיברה איתי בשקט, שאלה מה אני אוהב, מה מרגש אותי, מה הייתי רוצה שיקרה הלילה. אף אחת לא שאלה אותי את השאלות האלה לפני כן, וגיליתי שאני לא יודע לענות. היא צחקה בעדינות ואמרה שזה בסדר, שנגלה את זה ביחד. משהו בי נפתח באותו רגע, משהו שהיה נעול שנים. הרגשתי צעיר, חדש, כמעט נבוך מעוצמת הרגש שהציף אותי, ובכל זאת לא רציתי שזה ייגמר.

כעבור זמן הצביעה על הג'קוזי שבעבע בפינת החדר. נכנסנו אל המים החמימים, והפעם יכולתי להתבונן בה במלואה. גוף חטוב, שפתיים אדומות, עיני שקד, וגומות חן שהופיעו בכל פעם שחייכה. הגומות האלה, אני זוכר, הן שהמיסו אותי יותר מכל דבר אחר.

מזגנו שמפניה לשתי כוסות, ולגמנו לאט, מביטים זה בזו. המרחק בינינו נעלם, והנשיקה שבאה אחריה הייתה לוהטת וארוכה. היא התיישבה על שפת הג'קוזי, ואני ירדתי לאט לאורך גופה, נושק, טועם, מקשיב לגניחות השקטות שלה שהלכו והתגברו. היא משכה אותי אליה ולחשה שהיא רוצה אותי עכשיו.

נעניתי לה, והתשוקה שנבנתה כל אותו ערב התפרצה בבת אחת. זה היה מהיר ועוצמתי, ונשארנו חבוקים במים, נושמים זה את זו, הלב שלה פועם כנגד שלי.

מהר מדי, לחשה וצחקה. לא יכולתי להסכים יותר. לקחתי שאכטה מהסיגריה שהדליקה, ובתוכי כבר בער הרצון להתחיל מחדש. הסיבוב השני היה איטי יותר, עמוק יותר, ועד היום הוא אחד הזיכרונות היקרים לי. מבעד לחלון נצצו אורות המפרץ, ואני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשכח את הלילה הזה. הבטחתי, וקיימתי.