הלילה של יואב בדירה הדיסקרטית ברמת גן

מבחוץ, החיים של יואב נראו כמו פרסומת לבנק. בן ארבעים ושלוש, בעלים של חברת יבוא מצליחה, אישה יפה בשם רוני ושני ילדים שכבר כמעט גדולים, בית עם גינה בשרון. הוא ידע שהוא אמור להיות מאושר. ובכל זאת, בלילות, כשכולם ישנו, הוא היה יושב לבד במרפסת ומרגיש שמשהו חסר, משהו שאין לו שם ואין לו צורה, רק תחושה עמומה שהחיים עוברים לידו.

זה התחיל בלחיצה אחת. לילה של נדודי שינה, טלפון ביד, קישור שקפץ באמצע כתבה. אתר ליווי. הוא סגר אותו מיד, ואז פתח שוב. גלל לאט, כאילו מישהו מסתכל לו מעבר לכתף. התמונות היו של נשים אמיתיות, עם חיוכים אמיתיים, ואחת מהן, שקראה לעצמה אלה, עצרה אותו. היה לה מבט רציני, כמעט חקרני, שלא דמה לשום דבר שציפה לו.

הוא כתב לה. היא ענתה בנימוס ענייני ושלחה כתובת: דירה דיסקרטית ברמת גן, רחוב שקט ליד הפארק, קומה שלישית. כל הדרך לשם הוא החזיק את ההגה חזק מדי, והסתכל במראה האחורית כאילו מישהו עוקב אחריו. הוא לא האמין שהוא באמת עושה את זה, אבל כשחנה מול הבניין הבין שאין בו כוח לחזור אחורה.

מאחורי הדלת

הדירה הייתה חמימה ומעוצבת בטעם. תאורה רכה, נרות על השולחן, ריח של עץ ושל משהו מתוק. אלה פתחה את הדלת בשמלה שחורה פשוטה, ושיערה הכהה היה אסוף ברישול מכוון. היא לא מיהרה. היא מזגה לו כוס מים ואחר כך יין, התיישבה מולו על הספה, ושאלה אותו בפשטות איך עבר עליו היום.

אף אחד לא שאל אותו את השאלה הזאת כבר חודשים. והוא, שבא לחפש גוף, מצא את עצמו מדבר. על העבודה שאוכלת אותו, על השתיקות הארוכות בבית, על הבדידות שאין לה סיבה. אלה הקשיבה בלי לשפוט, ומדי פעם הניחה יד על הברך שלו, נגיעה קלה שהרגישה כמו הבטחה.

כשהיא נשקה לו לבסוף, זה היה איטי ועמוק, והגוף שלו התעורר בבת אחת. הם עברו לחדר השינה, מתפשטים זה את זה בלי למהר, לומדים כל קימור וכל נשימה. היא ידעה להוביל אותו ובאותה מידה לתת לו להוביל, והתשוקה ביניהם בערה בשקט, כמו גחלים. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הרגיש כל כך נוכח בגוף שלו, כל כך רצוי.

מהצד שלה

אלה עבדה בתחום כבר כמה שנים, ולמדה מזמן לשמור על חומה דקה בין העבודה לבין החיים. רוב הלקוחות באים, מקבלים את מה שבאו לקבל והולכים. אבל יואב היה אחר. הפגיעות שלו, הכנות שבה דיבר על עצמו, נגעו בה במקום שלא ציפתה. היא מצאה את עצמה מקשיבה לא רק כאשת מקצוע, אלא כאישה.

באותו לילה היא הבינה משהו על עצמה. שהמפגשים האלה הם לפעמים יותר מעונג, שיש בהם גם מגע אנושי, מקום שבו מישהו מרשה לעצמו להיות חשוף. זה גרם לה להסתכל אחרת על מה שהיא עושה, ולהרגיש שאולי, בדרך הלא צפויה הזאת, היא נותנת משהו אמיתי.

כשהשחר עלה

הם שכבו מחובקים כשהאור האפור התחיל לחדור בין התריסים. ואז, כמעט בבת אחת, יואב הרגיש את האשמה נוחתת עליו. הוא התיישב בקצה המיטה, ראשו בין ידיו. אלה הבינה מיד. היא הניחה יד על הגב שלו ואמרה לו בשקט שמה שקרה ביניהם היה בהסכמה מלאה, בין שני מבוגרים, ושאין שום טעם להעניש את עצמו. הם נפרדו בחיבוק ארוך, שניהם יודעים שלא ייפגשו שוב.

בימים שאחרי, יואב הסתובב כמו בערפל. הוא הרגיש שבגד לא רק ברוני, אלא בגרסה של עצמו שחשב שהוא מכיר. בסוף הוא אסף אומץ והלך לטיפול. בשיחות הארוכות שם הוא הבין שהלילה ההוא לא נולד מתאווה בלבד, אלא מרעב לקשר, ממקום שהזניח שנים. לאט לאט הוא למד לסלוח לעצמו, ולבנות מחדש, בכנות, את היחסים החשובים לו.

הלילה ההוא בדירה הדיסקרטית ברמת גן נשאר אצלו כמו צלקת עדינה וכמו שיעור. הוא מזכיר עד כמה הרצונות שלנו מורכבים, וכמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל רגע אחד שבו מישהו באמת רואה אותנו.