הסלע בנחל: העוזרת שלא שכחתי

חמש שנים החזקנו מעמד, אני והיא, עד שהבית שלנו הפך לשדה מוקשים שקט. ישנו בחדרים נפרדים, דיברנו רק על חשבונות ועל מי שוכח לכבות את הדוד, וכל ערב נגמר בטריקת דלת אחרת. יום אחד, בלי צעקות ובלי דרמה, פשוט הבנו שנינו שזה נגמר, וחתמנו על גירושין בהסכמה. לא היו בינינו ילדים, וזה הפך את הפרידה לעניין של ניירת ולא של שברון לב משותף.

מבחינה כלכלית יצאנו בסדר. היו לנו שתי דירות, זו שגרנו בה וזו שקנינו להשקעה ברחובות, והחלוקה הייתה כמעט מתבקשת מעצמה. היא נשארה בדירה המשותפת, ואני קיבלתי את הדירה ברחובות, עם המרפסת הקטנה שמשקיפה על פרדס שמסרב להיעלם. מאחר שממילא עמדתי לעבור לשם, החלטתי לעשות את הצעד המלא ולהתפטר מהחברה שבה עבדתי מאז שסיימתי את התואר, יותר מעשור של אותם מסדרונות ואותם פרצופים.

מצאתי סטארט־אפ צעיר שרק התחיל להתבסס באזור, עשיתי ראיון אחד טוב, ועוד שבוע כבר הייתה לי כרטיסיית כניסה חדשה ומשרד עם חלון. אם מישהו היה אומר לי אז שהשינוי הזה יוביל אותי אל הלילה הכי סוער של חיי, ושהחיים שלי ייראו פתאום כמו סיפור אירוטי מהסוג שקוראים בלילה בשקט, הייתי צוחק לו בפרצוף. חשבתי שאני מתחיל פרק שקט, מסודר, של גבר גרוש בן שלושים ושתיים שרוצה בעיקר לעבוד ולישון בשקט.

אחד הסעיפים בחוזה שלי קבע שיוצמד אליי עוזר אישי, מישהו שינהל את היומן, את הספקים ואת אלף הפרטים הקטנים שאני שונא. שבוע אחרי שנכנסתי לתפקיד קיבלתי זימון לפגישת היכרות, יום ראשון בתשע בבוקר. לא היה לי מושג אם יחכה לי שם בחור צעיר עם אוזניות או אישה מבוגרת עם משקפי קריאה על שרשרת. מצאתי את עצמי מתלבש באותו בוקר בקפידה מוגזמת, כאילו אני הולך לדייט עיוור ולא לפגישת עבודה.

הדלת של המשרד שלי הייתה פתוחה כשהגעתי. על הכיסא שמול השולחן ישבה אישה צעירה, גבה אליי, שיער כהה וארוך אסוף בקליפס. נכנסתי והשארתי את הדלת פתוחה למחצה, הרגל שרכשתי מזמן, מהסוג שגבר חכם במקום עבודה מאמץ בלי שאף אחד יבקש. היא הסתובבה, ולראשונה ראיתי את פניה: עיניים חומות גדולות, אף קטן, שפתיים שנראו כאילו תמיד עומדות לחייך.

יש לי תיאוריה פרטית על פגישות ראשונות. יש אנשים שאתה יודע מהשנייה הראשונה שתתקשה לסבול, יש כאלה שאתה יודע שתאהב, ויש את הסוג השלישי, אלה שאחרי שבוע היית נותן הכול כדי לחזור לרגע הראשון ולעשות אותו טוב יותר. באותו בוקר, אני זוכר את זה במדויק, היא לא נכנסה לשום קטגוריה. ראיתי מולי אישה נאה, אפילו יפה, ובכל זאת שום דבר בתוכי לא זז. הלב המשיך לדפוק בקצב של יום עבודה רגיל.

"בוקר טוב," הושטתי יד, "אני יואב."

"בוקר נהדר," היא לחצה את ידי בחום, "מיכל. מיכלי, אבל רק לחברים."

"ומה צריך לעשות כדי להגיע לדרגת חבר?"

"לחכות ולראות," היא ענתה, והחיוך שהיה תלוי לה על השפתיים סוף סוף נפתח.

ביקשתי שתספר לי על עצמה. היא סיפרה שגדלה בבית דתי בשכונה שקטה, שבגיל עשרים בערך הבינה שהעולם הזה צר עליה ויצאה בשאלה, ושמאז היא משלימה פערים בקצב מטורף. היא סיימה תואר בכלכלה וניהול, התחתנה צעירה, בגיל עשרים ושלוש, ועכשיו, בת עשרים וארבע, היא כאן. "עדיין בלי ילדים," הוסיפה, כאילו מקדימה את השאלה שכולם שואלים. "ואתה?"

"חדש פה, אבל לא חדש בתחום. עשר שנים בחברה אחת, ועכשיו התחלה חדשה."

שמתי לב שהיא מתלבשת בטעם. חצאית ג'ינס עד הברך, מגפיים חומות גבוהות שטיפסו במעלה רגליים ארוכות, חולצה לבנה מכופתרת ומעליה וסט ג'ינס בגוון כהה יותר. הכול מחושב, הכול מחמיא, ובכל זאת אני זוכר שחשבתי בהקלה: מצוין, עברנו את הבדיקה. אין כימיה, אין סכנה. עם האישה הזאת יהיו לי יחסי עבודה נקיים ופשוטים.

דיברנו כמעט שעה. על החיים, על המעבר שלי לרחובות, על כמה מוזר זה להתחיל מחדש בגיל שבו כולם סביבך כבר מסודרים. אחר כך עברנו לעניינים עצמם, מה היא מצפה ממני ומה אני מצפה ממנה, מי מטפל במה ואיך נדע שהכול עובד. זו הייתה שיחה סבירה, מנומסת, של שני זרים שעומדים לבלות יחד הרבה שעות. למחרת התחלנו לעבוד.

בתוך שבועות ספורים הפכנו למכונה משומנת. היא למדה מהר מאוד מה אני שונא לעשות, וגזרה את זה ממני לפני שהספקתי לבקש. אני למדתי לזהות מתי היא מתחילה להיחנק תחת הלחץ, ולהוריד ממנה משימות בלי שתצטרך לומר מילה. השותפות הזאת, הטכנית לכאורה, הייתה הטובה ביותר שידעתי בכל שנות העבודה שלי. בתוך כמה חודשים הצגתי להנהלה תוצאות שאיש לא ציפה להן, וידעתי היטב שחלק גדול מהן שייך לה.

העריכה שלי אליה גדלה מיום ליום. היא אף פעם לא התלוננה, לקחה על עצמה כל משימה בלי לגלגל עיניים, שמרה עליי מול לקוחות קשים וידעה בדיוק מתי להיכנס לחדר ולהציל אותי משיחה שהתמשכה. לא פעם הסכימה להישאר עד מאוחר, לצאת איתי לפגישה בעשר בלילה בתל אביב, להשאיר את בעלה לאכול ארוחת ערב לבד. לפעמים הרגשתי שאני מנצל אותה. היא רק צחקה ואמרה שאם זה היה מפריע לה, הייתי יודע.

ברמה האישית היינו רחוקים. שמונה שנים הפרידו בינינו, ואופי שונה לגמרי. היא הייתה עוקצנית ומהירה, אני איטי ומחושב. אבל זה לא שינה דבר, כי לא היינו צריכים להיות חברים. היינו צוות. תמיד הרגשתי שהקשר בינינו הוא הדבר הכי ענייני בעולם, ואף פעם, ואני אומר את זה בכנות, לא חשבתי עליה בשום הקשר אחר. היינו זמינים זה לזה בכל שעה, הכול זרם, והייתי בטוח שהעבודה הזאת עוד תיקח אותנו רחוק.

עד אותו יום חמישי.

עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה, אני יושב על סלע בגדה של נחל עמוד, והאוויר הקריר של הגליל מלטף לי את הפנים כמו יד שמנסה להרגיע. תמיד אהבתי את המקום הזה. אפשר לשבת כאן שעות, להקשיב למים שמפכים בין האבנים ולא להסתכל בשעון אפילו פעם אחת. אני מסתכל על הנחל ותוהה כמה מאות שנים הוא זורם כך, בלי לבקש רשות מאף אחד.

והסלעים שבתוכו. מתי בדיוק הם נפלו לכאן, ומתי הפסיקו להיות זרים? כל נחל זורם בדרכו, בשקט, עד שמגיע סלע ומכריח את המים לעקוף, לשנות כיוון, להקציף. ואחרי זמן מה הסלע הופך לחלק מהנוף, והמים כבר לא זוכרים שפעם זרמו אחרת. גם הלב שלי, חשבתי, אוסף סלעים כאלה. לומדים לחיות איתם, אבל הם נשארים סלעים. והשאלה שלא נתנה לי מנוח הייתה אם גם הסלע שנחת בתוכי ביום חמישי האחרון יהפוך יום אחד לחלק ממני.

באותו בוקר, ברגע שנכנסתי למשרד, הרגשתי שמשהו לא בסדר. השקט היה סמיך. כולם בהו במסכים, אף אחד לא הרים את הראש, אף אחד לא זרק את הבדיחה הקבועה על הקפה שלי. "בוקר טוב," אמרתי בקול רם מדי, והתשובה היחידה הייתה זמזום המזגן.

נכנסתי למשרד, התיישבתי, פתחתי את הקובץ שעבדתי עליו יום קודם. ואז קלטתי שמשהו חסר. הכיסא שלה היה ריק. התיק שלה לא היה תלוי על הקולב. שלחתי לה הודעה קצרה: "הכול טוב?" ראיתי את שני הסימנים הכחולים מופיעים, והמתנתי. דקה, חמש, עשר. היא קראה, ולא ענתה. אמרתי לעצמי שאולי היא חולה, שאולי קרה משהו בבית.

בפינת הקפה נתקלתי במנכ"ל. הוא הביט בי מבט כבד, מהסוג ששמור לעובד שעומדים לפטר. "בוקר טוב," ניסיתי, "מה העניינים?" שום תשובה. "הכול בסדר?" שאלתי שוב.

"אתה תגיד לי," הוא אמר, והרים את עיניו מהכוס.

"אני לא מבין. מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה הבוקר?"

"אולי אתה תסביר לי מה קורה פה כבר כמה חודשים."

"על מה אתה מדבר?" עכשיו כבר באמת איבדתי את הקרקע.

"תשמע, אני לא יודע מה עשית ואני גם לא רוצה להיכנס לזה," הוא אמר בקול נמוך, "אבל לדעתי עשית טעות גדולה. אני מקווה בשבילך שזה לא יסתבך יותר." הוא הסתובב והלך למשרד שלו, משאיר אותי עם כוס ריקה ביד ועם תחושה שמישהו שלף לי את הרצפה מתחת לרגליים.

הבנתי שזה קשור להיעדרות שלה. יצאתי לחצר האחורית, התיישבתי על ספסל ליד עציץ הזית המיותם, וחייגתי את המספר שחייגתי אליו יותר מכל מספר אחר בחודשים האחרונים, יותר מלאשתי לשעבר בשנה האחרונה של הנישואים. צלצול, צלצול, תא קולי. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השישית כבר ידעתי שהיא לא תענה.

אני לא זוכר שהחלטתי לנסוע. אני רק זוכר שמצאתי את עצמי ברכב, נוהג לכיוון הבית שלה, והראש מריץ תרחישים. אולי זו מתיחה. אולי מישהו חלה. אולי טעות מטופשת שתתברר בעוד שעה. אבל הבטן ידעה משהו שהראש סירב לשמוע. חניתי ליד הבניין, עליתי במדרגות שתיים־שתיים עד הקומה השלישית, יישרתי את החולצה ודפקתי.

הדלת נפתחה לאט. היא עמדה שם, ופניה קפאו כשראתה אותי.

"מה אתה עושה פה?" היא לחשה.

"סליחה שאני נוחת עלייך ככה. רק רציתי לדעת שאת בסדר. למה לא הגעת היום?"

"היית יכול לשלוח הודעה."

"שלחתי. ראית אותה ולא ענית."

"אז אתה מגיע עד הבית שלי? מאז מתי זה ככה?" בקולה היה כעס שלא הכרתי.

"בסדר," אמרתי, "לא תיארתי לעצמי שתגיבי ככה. אם אני מפריע, אני הולך."

היא שתקה. כמעט הסתובבתי, כמעט ירדתי במדרגות, אבל לא הצלחתי. הייתי צריך תשובות. הסתכלתי עליה שוב, באמת הסתכלתי. היא עמדה שם בבגדי בית, טרנינג אפור וחולצת טריקו של יחידה קרבית, כנראה של בעלה מימי השירות, תלויה עליה כמו על קולב. האישה שחשבתי שאני מכיר עד הסוף נשענה על ידית הדלת בכל כובד משקלה, כאילו בלי הידית הזאת הייתה מתמוטטת.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" ריככתי את הקול עד כמה שיכולתי.

"התפטרתי," היא אמרה בשקט.

אני בטוח שהיא שמעה את הלב שלי נופל. "מה? אבל… למה?"

היא לא ענתה. היא התחילה לסגור את הדלת, לאט, ואני הכנסתי את הרגל בין הדלת למשקוף, בלי לחשוב. "אני רוצה לדעת מה קורה. למה כולם מסתכלים עליי כאילו רצחתי מישהו? ולמה את עוזבת פתאום? היה לנו כל כך טוב ביחד. לא?"

"לך," היא אמרה, "באמת, עדיף שתלך." והדלת נסגרה.

נשארתי לעמוד מולה כמה שניות ארוכות, מקווה בטיפשות שגם היא עומדת בצד השני, מצטערת לפחות כמוני. ואז הכעס הגיע. למה בעצם שהיא תצטער? היא זאת שעוזבת, היא זאת שטורקת לי דלת בפרצוף. ירדתי למכונית ונסעתי חזרה למשרד במהירות של קשיש בשבת. כשנכנסתי, כבר לא היה לי אכפת מהמבטים. התיישבתי ובהיתי בשולחן שלה, בכיסא הריק, בכוס הקפה שהשאירה יום קודם על אדן החלון.

ופתאום, בבת אחת, הכול הציף אותי. הבדיחות הפנימיות שלנו, הנסיעות לפגישות, העקיצות שלה כשאיחרתי, הצורה שבה הייתה מגלגלת את העיניים כשלקוח היה מסביר משהו בפעם השלישית. הבגדים שלה. הצחוק שלה. המשרד נראה פתאום ריק כמו אולם אחרי חתונה. לא, אמרתי לעצמי, אני לא נותן לזה להיגמר ככה. אין מצב.

החולשה התחלפה בכעס חם, והכעס נתן לי כוח. נכנסתי למשרד של המנכ"ל וסגרתי אחריי את הדלת. "אני רוצה לדעת בדיוק מה קרה," אמרתי בלי הקדמות. "במה מאשימים אותי? מה אתם יודעים שאני לא יודע?"

"באמת שאתה לא יודע, קזנובה?" הוא אמר בזלזול שגרם לי לרצות להפוך לו את השולחן.

"באמת שלא."

"אז אני אזכיר לך. הבוקר בעלה של העוזרת שלך הגיע לכאן והניח על השולחן שלי מכתב התפטרות בשמה. שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי לשאול את המנהל המוכשר שלי, זה שמחזר אחרי אשתו כבר חודשים. הוא אמר שהיא לא תעבוד יותר ליד האיש הזה."

הרגשתי את הדם עוזב לי את הפנים, ואז חוזר בגל רותח. "על מה הוא מדבר?" צעקתי, בקול שלא הכרתי בעצמי. "מי מחזר אחרי מי? יש בינינו יחסי עבודה הכי נקיים שיש!"

המנכ"ל לא אמר כלום. הוא רק הושיט לי את הטלפון שלו. על המסך היו צילומי מסך של ההתכתבויות שלנו, הודעות מאחת עשרה בלילה, מחצות. בדיחות, עקיצות, משפטים שלי שבהם כתבתי לה שבלעדיה הייתי טובע. דברים שתמיד ראיתי בהם הומור של אנשים שעובדים צמוד.

"השתגעתם," אמרתי, "לא עברנו שום גבול. הכול סביב העבודה. לזה אתם קוראים חיזור?"

"אני קראתי את ההודעות האלה," הוא אמר בשקט, "גם אתה תקרא אותן שוב, ותחליט בעצמך."

ואז, לראשונה, התחלתי לפקפק. אולי באמת טעיתי? אולי ההתכתבויות האלה, שהתגלגלו מיום ליום, יצאו מהמסגרת? כי אם אני כן עם עצמי, נהניתי מכל רגע. היה לה הומור חד כמו סכין, ושיתפתי אותה בדברים שלא סיפרתי אפילו לחברים הכי קרובים. כמו הלילה ההוא שבו המנוע שלי מת בכביש צדדי בין בית עלמין למושב בשפלה, והיא נשארה איתי בטלפון שלוש שעות עד שהגיע הגרר, ושנינו צחקנו עד דמעות. אבל זה הרי טבעי, לא? אנחנו ביחד כל היום, כמו שני חיילים באותה עמדה. קוראים לזה חיזור?

יצאתי מהבניין, נשענתי על קיר אבן בצד הרחוב ושלחתי לה הודעה: "אני מצטער אם פגעתי בך במשהו. אבל גם לי יש מה להגיד, ואני חושב שמגיע לי לפחות להגיד את זה."

הפעם היא ענתה. "תעזוב, באמת. פשוט תניח לזה. מחר אני אבוא לאסוף את הדברים שלי ולהיפרד, וזהו."

מחר. קראתי את המילה הזאת עשרים פעם. הרגשתי שהיא אומרת לי משהו בין השורות, שהיא מודיעה לי מתי תגיע כי היא רוצה שאהיה שם.

הפינג'אן על הגזייה הקטנה רתח פתאום, והקפה גלש על האש וקטע את רצף הזיכרונות. אני שוב כאן, על הגדה, בגליל. מזגתי לעצמי קפה שחור לכוס זכוכית, ונשמתי את הריח החזק שלו. היא בטח הייתה במשרד הבוקר. בטח אספה את הדברים שלה לקופסת קרטון. בטח זרקה מבט על הכיסא הריק שלי, אולי השתהתה עוד דקה עם המזכירה, עוד דקה עם הגרפיקאי, ובסוף הבינה שאני לא בא.

אני כמעט בטוח שהיא רצתה שאהיה שם. אבל יש גבול. מאשימים אותי, נגעלים ממני, מסתכלים עליי כמו על חיה, והכול בגללה ובגלל הבעל שלה. אז הבוקר התקשרתי למשרד, אמרתי שאני חולה ושאני לא מגיע יום או יומיים, נכנסתי לרכב ונסעתי צפונה, אל השקט הירוק של הגליל. את הטלפון כיביתי והשארתי בתא הכפפות.

אכלתי צהריים במסעדה קטנה בצד הדרך, חומוס וסלט וקפה שחור, ואחר כך נשכבתי במושב האחורי של הרכב הממוזג כדי לנוח עשר דקות. כשפקחתי עיניים, השמש כבר הייתה נמוכה, כתומה, נוגעת בקצה ההרים. הדלקתי את הטלפון, וקיוויתי, בתמימות מביכה, שבין עשרות ההודעות יהיה משהו ממנה. והיה.

"איפה אתה?" נשלח בעשר וחצי בבוקר. בטח בדיוק כשעמדה ליד השולחן שלי.

"אנחנו חייבים לדבר," נשלח בארבע אחר הצהריים.

רציתי להתעלם. להיות החזק, זה שמחכים לו, זה שלא רץ. אולי זה אגו, אולי גאווה פצועה. אבל לא החזקתי מעמד יותר משתי דקות. הייתי חייב לראות אותה. "אפשר עכשיו?" כתבתי. התשובה הגיעה מיד: "איפה אתה?"

"בגליל," כתבתי, ולא הוספתי מילה.

"בגליל? אתה רציני?"

"הייתי צריך אוויר אחרי מה שעשיתם לי." ידעתי שזה ינקר לה במצפון, ורציתי שינקר.

"אתה חוזר היום?"

"אם תהיה לי סיבה."

"נו, די. אני צריכה לדבר איתך."

"מתי?"

"בשמונה. זה עוד שעתיים. תספיק?"

"אנסה," כתבתי בקרירות, וכבר ידעתי שהרגל שלי לא תעזוב את דוושת הגז עד שאגיע.

הדרך דרומה בכביש שש נמשכה נצח וגם עברה ברגע. הייתי עטוף במחשבות ובהתרגשות שלא הכרתי, מהסוג שגר בדיוק בתפר בין כאב לבין משהו אחר. משהו אחר. אהבה? זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה הזאת עלתה לי בראש בהקשר שלה, והיא לא הלכה. התחלתי להיזכר בה בדרך חדשה. בשמלות שלה, בצחוק שלה, בעיניים שלה שעקבו אחריי כשתדרכתי את הצוות. התגעגעתי לריח שלה, לשעות שלנו, לנוכחות השקטה שלה בחדר.

הייתי כל כך שקוע שלא שמתי לב שכבר עברתי את מחלף בן שמן. עוד עשרים דקות. שלחתי לה שאני קרוב. "אני מחכה לך בתחנת האוטובוס מתחת למשרד, אתה יודע איזו?" "כן," עניתי, והפעלתי ניווט רק כדי שיהיה לי במה להחזיק.

ברמזור האחרון לפני התחנה כבר ראיתי אותה. דמות נשית דקה, חטובה, עומדת לבד בחושך מתחת לפנס. תהיתי כמה מכוניות כבר האטו לידה הערב, כמה גברים בהו בה מתוך הרכב כשחיכו לירוק. ונזכרתי בפעם ההיא שחבר שלי קפץ לבקר אותי במשרד, ראה אותה ונעצר. כשחזרתי מהמטבחון הוא עדיין עמד ליד השולחן שלה ודיבר בלי הפסקה, כאילו הם שני רווקים במסיבת רחוב ולא שני אנשים נשואים. נזפתי בו בצחוק, אבל משהו בתוכי התכווץ כשראיתי אותה מחייכת אליו בחזרה. אז לא הבנתי מה זה היה. עכשיו הבנתי.

עצרתי לידה ופתחתי את החלון. היא זיהתה אותי ובשנייה אחת חצתה את המרחק. רק שנייה, אבל תאמינו לי, זו הייתה שנייה כל כך מלאה, כל כך חשמלית, שידעתי שהיא רק ההתחלה של ערב שלא אשכח.

"היי," היא אמרה, ופניה במסגרת החלון היו נבוכות ויפות.

"תיכנסי," אמרתי, והלב שלי דילג.

היא נכנסה והתיישבה, מבטה מושפל. הריח שלה מילא את הרכב בתוך שנייה, ריח של מקלחת טרייה ושל בושם עדין. היא התארגנה לפני שבאה. היא התארגנה בשבילי. אי אפשר היה לפספס את זה.

התחלתי לנסוע בלי לדעת לאן, רק כדי שתהיה לי סיבה להסתכל על הכביש ולא עליה. "לאן?" היא שאלה. "לאן שתרצי." "אולי לים?" "לים," הסכמתי, ופניתי מערבה, לכיוון החולות של פלמחים.

"אז הגליל, אה?" היא אמרה פתאום, בקלילות מזויפת, כאילו לא קרה כלום בימים האחרונים, כאילו אנחנו שוב בדרך לפגישה וכל מה שצריך זה לצחוק על הלקוח. "יש משהו שאני צריכה לדעת?"

"הייתי צריך שקט," אמרתי. ושוב היה שקט. ברדיו מישהו שר שיר אהבה שאיש לא יזכור בעוד שנה. התלבטתי אם לכבות אותו או להגביר. המתח היה כמעט פיזי. והלב, איך שהלב דפק. כמה פעמים ביום אנחנו בכלל מרגישים את הלב שלנו? כמה פעמים בחיים?

"תקשיב," היא אמרה אחרי כמה דקות, "אני… תבין, בבקשה. כל זה לא בא ממני."

"לא בא ממך? זה התירוץ? כל המשרד מסתכל עליי כאילו…"

"זה בעלי. לא אני."

"בעלך. יופי. ולך אין מה להגיד? לא יכולת לעצור את זה? ולמה להתפטר?"

"אני לא רציתי את זה," היא אמרה, והכאב בקול שלה היה אמיתי. "אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה? שלא היה לי טוב איתך? אתה חושב שאם היה לי משהו להגיד לך, לא הייתי אומרת? אנחנו מכירים מספיק."

"אני כבר לא בטוח שאני מכיר אותך."

היא שתקה. "למה טרקת לי את הדלת?" שאלתי. "מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה?"

"אתה חושב שזה היה קל? רציתי שתיכנס. רציתי שנשב ונדבר על הכול. אתה הפכת להיות הגבר הכי חשוב בחיים שלי, היחיד שאני באמת מדברת איתו. אבל הכול היה טרי מדי, והוא היה בבית, ופחדתי להבעיר את זה עוד יותר."

"סליחה," אמרתי, ופתאום כל הכעס התנדף. "אני פשוט לא מבין מאיפה זה נפל עליי."

"עזוב. כבר הרבה זמן שאצלנו בבית לא טוב. ואתה חושב שהוא צדיק? יש לו את האקסית שלו מהצבא, היא עובדת איתו באותו סניף בנק. ראיתי איך הוא מחייך כשהיא מתקשרת. תאמין לי, אני יודעת לזהות חיוך כזה."

"אל תעזבי," שמעתי את עצמי אומר, ונבהלתי מהמילים.

"אני לא רוצה לעזוב. אבל אין לי ברירה. הוא הציב את זה כתנאי. אני מצטערת."

הגענו לים. החניתי על גבעת כורכר מעל חוף סגור, במקום שממנו נפתח כל השחור של הלילה עד קו האופק. הסתכלתי על הים האינסופי, ובלב ביקשתי שגם לסיפור שלנו לא יהיה סוף. בטח לא כאן, בטח לא הלילה. אף פעם לא היינו לבד במקום כזה. תמיד היו אנשים סביבנו, לקוחות, עמיתים, פקקים. עכשיו היינו רק שנינו והחושך והגלים שנשברו למטה, והכול היה חדש ומפחיד ומרגש.

שחררתי את חגורת הבטיחות והסתובבתי אליה. העיניים שלה נצצו באור הקלוש. היא ישבה קפואה לגמרי, וידעתי שהלב שלה דופק לפחות כמו שלי. ואז ראיתי את הדמעות. "מה קרה?" שאלתי בעדינות. "כלום… זה לא משנה…" היא מלמלה וניגבה את העיניים בממחטה. "סליחה שהתנפלתי עלייך ככה," אמרתי. "זה לא אתה. אתה בסדר גמור."

הרגשתי שאנחנו מתקרבים למשהו שאי אפשר לחזור ממנו. "את רוצה שאסובב את הרכב ואחזיר אותך?" הצעתי, ובאמת התכוונתי. "לא," היא לחשה בלי להרים את הראש. "טוב לי כאן. איתך."

"אני לא יודע איך אמשיך בלעדייך. העבודה איתך הייתה מושלמת."

"אז מה נעשה?" היא שאלה, כאילו ההחלטה בידיים שלי.

"נמשיך הלאה, כנראה. נשכח מכל זה." זו הייתה תשובה גברית מטופשת, וידעתי את זה עוד לפני שסיימתי אותה.

"אתה רוצה לשכוח הכול? גם אותי?"

"לפחות זה יקהה את הכאב." הסתכלתי על הפנים העדינות שלה, וחשבתי כמה אתגעגע לפנים האלה.

"כאב?"

"כן. לא קל לי להיפרד ממך."

"גם לי לא."

שתקנו והסתכלנו זה בזו. אור הירח נח על פניה כמו הילה, וחשבתי שלא ראיתי דבר יפה יותר בחיים. היא חייכה חיוך נבוך, וראיתי שבתוכה מתחוללת סערה. "אז אל תלכי," לחשתי שוב. "אני לא רוצה ללכת," היא לחשה בחזרה.

התקרבתי אליה, אבל עדיין השארתי מרווח, נותן לה מקום לסגת. "ביום שלא באת, הבנתי פתאום כמה ריק המשרד בלעדייך," אמרתי. "גם אני," היא אמרה, "כשבאתי היום ולא היית שם, הרגשתי נורא. הלוואי שכל זה לא היה קורה."

היא עצמה עיניים, אולי כדי לעצור את הדמעות. ניצלתי את הרגע כדי להתבונן בה, מקרוב, כמו שלא העזתי אף פעם. בקו הצוואר שלה, בכתפיים, בשמלה הסגולה הצמודה שבחרה לערב הזה. אני בטוח שהיא הרגישה את המבט שלי גם בעיניים עצומות. ונדמה לי שהוא היה נעים לה.

"הלוואי שהערב הזה לא ייגמר," אמרתי, משפט שנשמע כמו מסרט, אבל הוא היה מדויק. "הלוואי," היא לחשה.

הפעם היינו קרובים כל כך שהנשימות שלנו התערבבו. הרגשתי את החום של העור שלה על הלחי שלי, את הריח המתוק שלה, את הדופק שלה שמאיץ. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד העיניים שלה והשפתיים שלה. וגם הגוף שלי התעורר, בלי לבקש רשות, מול המשיכה העצומה שמילאה את הרכב.

"אני אוהב אותך." זה פשוט יצא.

היא נשמה עמוק. "גם אני אותך. מהיום הראשון."

הגילוי הזה הפיל אותי. הסתכלתי לה בעיניים, והשפתיים שלנו נפגשו.

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט שואלת. השפתיים שלה היו רכות ומלאות וטעמו כמו משהו שחיכיתי לו כל חיי בלי לדעת. בהתחלה היא הייתה מהוססת, ואז, לאט, נענתה, והנשיקה העמיקה והתלהטה. חיפשנו זה את זו, טועמים, לומדים. הנחתי יד על הלחי שלה, והיא כרכה את שתי זרועותיה סביב הצוואר שלי. המגע הראשון הזה באישה שאתה אוהב ושאינה שלך הוא דבר שקשה לתאר במילים. גם היום אני לא מצליח לשכוח אותו.

התרחקנו לרגע והסתכלנו זה בזו. חייכנו. לא היו בינינו היסוסים באותו רגע, לא ייסורי מצפון. שנינו הרגשנו שזה חייב לקרות, ושנינו רצינו. חזרנו להתנשק, והידיים התחילו לנדוד אל מקומות שלא העזו להגיע אליהם קודם. היד שלי ירדה מהלחי אל הצוואר שלה, והיד שלה ירדה אל הגב שלי ומשכה אותי אליה בכוח, כאילו רצתה להיעלם בתוכי.

הרכב לא נבנה בשביל רגעים כאלה. הושטתי יד אל הידית של המושב שלה והשכבתי את המשענת לאט, והיא משכה אותי מעליה. והנה היא, שוכבת מתחתיי, היפה הזאת. רציתי לטרוף אותה, אבל ידעתי שאסור למהר. לא כאן, לא בפעם הראשונה, לא עם אישה שמעולם לא עשתה דבר כזה, כמוני.

ליטפתי אותה תוך כדי נשיקות, יד אחת מתחת לגב שלה והשנייה עוברת לאט על הגוף שלה, מעל השמלה. כשהגעתי לחזה שלה עצרתי ושאלתי, "מותר?" והיא נשפה, "כן… זה כל כך נעים לי. תמשיך." היא הצמידה אותי אליה, ונשימותיה הלכו והתקצרו. "אל תפסיק לדבר אליי," היא לחשה, "אני אוהבת לשמוע אותך."

הגוף שלי כבר בער, והיא הרגישה את זה. היא הושיטה יד וגיששה, והעיניים שלה נפקחו בהפתעה ובחיוך. היד שלי ירדה גם היא, לאורך הבטן השטוחה, אל הירכיים, אל המקום שבו השמלה נגמרה. הרגשתי כמה היא רוצה, כמה היא חמה. "אני רוצה אותך," היא לחשה, "אף פעם לא רציתי ככה גבר."

ובדיוק ברגע הזה, כשכל העולם הצטמצם לתוך הרכב החשוך, הטלפון שלה צלצל.

"אני חייבת לענות," היא מלמלה, "הבטחתי לו שאהיה זמינה תמיד. זה הדבר היחיד שמרגיע אותו." היא החליקה מתחתיי, יצאה מהרכב ועמדה מול הים עם הטלפון צמוד לאוזן. כשחזרה, הפנים שלה היו אחרות. "אני צריכה לחזור," אמרה.

"אז זהו? נגמר?"

"אני לא רוצה שזה ייגמר. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. אין לי שום ניסיון. אני חייבת לחזור עכשיו. אם אתה רוצה שנמשיך, תחשוב איך, ותגיד לי. אני רוצה. אני באמת רוצה."

נסענו בחזרה בשתיקה. רק היד שלה זחלה אל היד שלי על ידית ההילוכים, שילבה את האצבעות שלה באצבעות שלי, הרימה את היד שלי אל השפתיים שלה ונישקה אותה. "בבקשה, אל תכעס עליי," היא ביקשה. הורדתי אותה כמה בניינים לפני הבית שלה, והסתובבתי. כל הדרך הביתה הרגשתי לחץ על החזה, כמו אחרי לוויה.

בימים הראשונים בדקתי את תיבת הדואר כל כמה דקות. אחרי שבוע, כל בוקר. אחרי חודש, פעם ביומיים, בלי לקוות באמת. שלחתי מיילים, הודעות, אפילו מכתב אחד ארוך שמחקתי שלוש פעמים לפני ששלחתי. שום תשובה. הגעתי למסקנה שהיא בחרה, ושהבחירה הייתה לא בי. קיבלתי עוזר חדש, בחור חרוץ ונחמד, אבל היא לא יצאה לי מהראש. לא עבר יום אחד שלא חשבתי עליה.

ואז, אחרי חודשיים, הגיע מייל מכתובת שלא הכרתי. "זו אני. אני יוצאת עם העבודה החדשה לכנס של שני לילות במלון על שפת הכנרת בטבריה, מיום ראשון עד שלישי. בבקשה, תבוא. אני חולה מגעגועים."

לא היה בי שום ספק. ביקשתי שלושה ימי חופש, והזמנתי חדר במלון אחר, שכן, במרחק הליכה. ידעתי שחדרים במלונות נמסרים בשתיים בצהריים, וידעתי שלוקח לאישה זמן להתמקם ולהתארגן, אז הגעתי ללובי של המלון שלה רק לקראת ערב, כשהשמש כבר צבעה את הכנרת בזהב.

הלובי היה כמעט ריק. באזור הבר היו הרבה כורסאות פנויות. שקעתי באחת מהן מול החלונות הגדולים, והבטתי במים השקטים שמעבר לזכוכית. מהמועדון שבקצה הלובי התנגנה מוזיקה רכה, כנראה בהתאם לטעם של האורחים המעטים. פה ושם זוג קם לרקוד, מכניס קצת תנועה לשקט. עצמתי עיניים וניסיתי לרוקן את הראש. לנשום. לחכות.

אני לא יודע כמה זמן עבר. אולי דקה, אולי עשר. הקצב של המוזיקה השתנה, הבס העמום התחיל להרעיד קלות את שאריות המשקה בכוס שלי. פקחתי עיניים, והמקום כאילו התעורר. קמתי למתוח את הרגליים והחלטתי לעבור למועדון. ורגע לפני שעזבתי את הבר, זרקתי מבט אחרון לאחור, וראיתי אותה.

היא ישבה ליד הבר עם שתי נשים, ושלושתן החזיקו קוקטיילים צבעוניים. ראיתי רק את הגב שלה, אבל ידעתי. השיער הארוך והמתולתל, הכתפיים הצרות, הצורה שבה ישבה עם רגל אחת מקופלת מתחת לשנייה. התקרבתי, וככל שהמרחק הצטמצם הייתי בטוח יותר. אחת החברות ראתה אותי מתקרב, ראתה שאני לא מוריד ממנה את העיניים, וסימנה לה בתנועת ראש. היא הסתובבה, השיער שלה עף הצידה בתנועה שהכרתי בעל פה.

"מיכל?" אמרתי, ושמתי על הפנים שלי הפתעה מושלמת.

"לא מאמינה!" היא שיחקה יפה ממני. "יואב! מה אתה עושה פה?"

"מה את עושה פה?" החזרתי בשאלה והתיישבתי על כיסא בר פנוי. היא הציגה אותי בפני החברות כקולגה מהעבודה הקודמת, וסיפרה שהחברה החדשה שלה החליטה לפנק את העובדים בכנס עם נופש.

"כמה זמן לא התראינו?" המשכתי בהצגה, "שלוש שנים? ארבע? מה חדש?"

היא לגמה מהקוקטייל והשהתה את התשובה, והחיוך העדין שלה חשף שיניים לבנות. "הכול כרגיל. החלפתי עבודה, עברנו לדירה גדולה יותר. אתה בטח זוכר את הדירה הקודמת שלנו." והיא חייכה שוב, חיוך שרק אני הבנתי. זכרתי. זכרתי את הדלת ואת החולצה המרושלת ואת הידית שעליה נשענה. לא אמרתי כלום.

"ו… ילדים כבר יש?" שאלתי בזהירות, מקווה שאני לא נוגע בפצע. היא עיקמה את הפנים, ואפילו העווית הזאת הייתה מקסימה. "עוד לא," היא אמרה, וניסתה לחייך. "ואתה?" היא טפחה לי על הירך בחביבות של מכרים ותיקים, ונגיעה קטנה אחת שלחה בי זרם.

"עדיין מחפש. אבל אני לא ממהר."

היא בחנה אותי, ועינינו נפגשו לרגע במבט ישיר מדי, שהפך מיד למבוכה של שני אנשים שנתפסו. השפלנו מבט. העיניים שלי ירדו אל הצוואר הארוך שלה, אל הכתפיים שהשמלה השאירה חשופות, ונדמה לי שהיא בחנה אותי באותה מידה בדיוק. ניסיתי לנחש מה עובר לה בראש החד הזה, ולא הצלחתי. אף פעם לא הצלחתי.

"אנחנו עולות לחדר," אמרה אחת החברות. החזקתי את הנשימה. האם תקום איתן? "לכו," היא אמרה בלי היסוס, "אני לא עייפה. אני אשאר קצת עם יואב, נעלה זיכרונות. יש לי כרטיס לחדר." הרגשתי את מצב הרוח שלי ממריא. התנצלתי בפני החברות על שאני גונב אותה, והן הלכו, מחייכות חיוך של מי שלא נולדה אתמול.

ואז נשארנו לבד, ופתאום לא היו מילים. שנינו הסתובבנו סביב הנקודה כמו שני עשים סביב מנורה. התחלתי משפט ולא ידעתי איך לסיים אותו, דבר שלא קרה לי אף פעם. היא שתקה. לבסוף היא אמרה, "בוא נעבור למועדון. נחליף אווירה."

התיישבנו בכורסאות בד רכות סביב רחבת הריקודים, ומלצרית צעירה הגישה לנו משקאות. הצטערתי שבחרנו כורסאות נפרדות. רציתי אותה קרוב, רציתי להרגיש את השיער שלה, להיזכר בריח הבושם. "די מת פה," אמרתי, מתקרב כדי שתשמע מעל המוזיקה. על הרחבה רקדו חצי תריסר זוגות. "כמה זמן לא רקדתי," היא אמרה, ספק אליי, ספק לעצמה.

לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים. מוזיקה לטינית התחילה להתנגן, והושטתי לה יד. "בואי נבדוק אם אני עוד זוכר איך זזים." היא הסתכלה עליי מופתעת, ואז ראיתי את הברק בעיניים שלה, אותו ברק שהצית בי אש שמעולם לא כבתה באמת. הובלתי אותה לרחבה. אף פעם לא רקדנו יחד. הלב שלי הלם כמו תוף.

הנחתי את כף ידי במרכז הגב שלה וקירבתי אותה אליי. הראש שלה הגיע לחזה שלי, ונדמה לי שהיא שמעה את הלב. היד השנייה שלי אחזה ביד שלה, והתחלנו לנוע לקצב הסלסה. היא השתלבה בקלילות, עקבה אחרי כל תנועה שלי כאילו רקדנו יחד שנים. ליטפתי את הגב שלה בעדינות, ירדתי מעט, ועצרתי בדיוק מעל הקימור של המותניים, נאבק ברצון למשוך אותה אליי ולנשק אותה מול כל העולם.

והיא, מצידה, עשתה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מדעתי. היא נצמדה ואז התרחקה, הביטה בי במבט מצועף, ואז חייכה חיוך קטן ומסתורי שמשך אותי אחריה. חיבקתי אותה חזק. באותו רגע לא היה לי אכפת מי מסתכל. ראיתי רק אותה. הזרועות הדקות שלה נכרכו סביבי, והיא הרימה אליי את הפנים.

"מיכל… אני…" ראיתי את השפתיים שלה, פשוקות מעט, מזמינות, ואת העיניים שהצטמצמו לשני סדקים. ויתרתי על המילים. נגמרו המעגלים, החלטתי.

"מיכלי," היא תיקנה אותי בשקט. "מיכלי לחברים. ואתה הרבה יותר מחבר."

"מיכלי, אני צריך אותך. לבד."

"ואני צריכה אותך יותר," היא אמרה, ועיניה בעיניי. "קח אותי מפה. יש לך חדר? אני חולקת חדר עם חברה."

"בואי. אני במלון השכן."

היא חייכה. "ידעתי שאתה מספיק חכם לא להזמין חדר באותו מלון."

אחזתי ביד שלה ומשכתי אותה החוצה, דרך הלובי, אל הלילה. ברגע שיצאנו לרחוב החשוך היא עצרה, משכה אותי אל צל של עץ פיקוס ענק, כרכה את הידיים סביב הצוואר שלי והורידה את הראש שלי אל השפתיים שלה. כשהשפתיים שלנו נפגשו הרגשתי כאילו ברק עבר בגוף שלי. הרוך, הטעם, הידיעה הפשוטה שזו היא. כל הגעגוע של חודשיים, כל התשוקה שדחקתי, התפרצו ברגע אחד, וכל החומות שבניתי קרסו לרגליי.

טעמתי מקצה גן עדן. מה שהיה פנטזיה רחוקה בחודשים האחרונים התגשם, בעוצמה שלא העזתי לדמיין. גלים של חום עברו בי כשהתרחקנו. הובלתי אותה למלון שלי, אל המעליות, מחובקים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, כשרק שעה קודם יכולתי רק לחלום על מגע הגוף שלה.

המעלית טיפסה לקומה השישית. היא התרפקה על החזה שלי, חיבקה את המותניים שלי ולחשה לי באוזן את הדברים שכל אדם רוצה לשמוע פעם אחת בחיים. "לא אכפת לי משום דבר. לא מי יראה, לא מי יספר, לא אם הוא יגלה והכול ייגמר. התגעגעתי אליך עד שזה כאב פיזית." שתקתי. היא אמרה בדיוק את מה שהרגשתי, מילה במילה.

הדלתות נפתחו והיא השתתקה. הנחתי יד על הכתף שלה והובלתי אותה לחדר. ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, נצמדנו בנשיקה סוערת, רעבה. הפעם הרשינו לעצמנו הכול. לחבק, ללטף, להתמסר לתשוקה שפרצה מאיתנו כמו הר געש. "סוף סוף," היא לחשה, "אלוהים, סוף סוף."

אחזתי בשולי השמלה שלה, והיא הרימה את הידיים כדי לעזור לי. השמלה החליקה ונפלה על השטיח. הגוף שלה נענה למגע שלי ונצמד אליי. ליטפתי את השיער שלה, והעיניים שלה נעצמו, חושפות ריסים ארוכים. האצבעות שלה עברו על כפתורי החולצה שלי, אחד אחד, במיומנות שקטה, והכפות שלה נחו על החזה שלי ושלחו בי זרמים. רק מהמחשבה על מה שעומד לקרות הרגשתי שאני מאבד שליטה.

תוך דקות עמדנו זה מול זה בלי כלום, בלי מסכות ובלי הצגות. רציתי לאהוב אותה, לחבק אותה, להראות לה בכל תנועה כמה היא חשובה לי. רציתי שהמציאות תעלה על כל מה שדמיינתי. נשכבנו על המיטה. בחלומות שלי תמיד התנגנה ברקע מוזיקה רומנטית, אבל עכשיו המוזיקה היחידה הייתה הלמות הלבבות של שנינו.

נישקתי את הצוואר שלה, נשמתי את הבושם המוכר שלא נשכח ממני לרגע. היא הטתה את הראש לאחור, ושפתיי ירדו לאט, מנשקות, טועמות, לומדות כל סנטימטר. היא אחזה במותניים שלי ומשכה אותי אליה, והגוף שלה דיבר בשפה שלא היה צריך לתרגם. כשהיא ניסתה להאיץ, לחשתי לה "סבלנות, מתוקה," והמשכתי לרדת, מנשק את הבטן שלה, את פנים הירכיים, עד שהגוף שלה התחיל לרעוד והיא אחזה לי בשיער ונאנחה את השם שלי שוב ושוב.

"אני צריכה אותך," היא לחשה לבסוף, "בבקשה. עכשיו." "רגע," נזכרתי, "אמצעי הגנה." היא אחזה בכתפיים שלי. "זה בסדר. אני לוקחת גלולות. אני רוצה רק אותך."

עליתי אליה, והיא עטפה אותי ברגליה ומשכה אותי פנימה, לאט, כאילו רצתה לזכור כל שנייה. נשכתי את השפה כדי לא להיגמר כבר ברגע הראשון. נענו יחד, בקצב שהלך והתגבר, והיא החזיקה אותי חזק, ציפורניה בגב שלי, נשימותיה נשברות. עיניה היו עצומות ופיה פתוח, והיא לחשה מילים שאין להן משמעות מחוץ למיטה הזאת. ואז הגוף שלה נדרך כולו, והיא קראה בשמי בקול רועד, ונפלה לתוך גל ארוך של עונג. החיוך שעלה על פניה אחר כך היה החיוך הכי מאושר שראיתי בחיי.

הגל שלה גרר אותי איתו. נתתי לעצמי סוף סוף להשתחרר, ואנחה עמוקה, של הקלה ושל עונג עצום, יצאה ממני. היא רעדה שוב מתחתיי, ונכרכה סביבי בידיים וברגליים, כאילו לא מוכנה לתת לי לזוז אפילו סנטימטר אחד.

נשארתי שם, מעליה, נשען על המרפקים, ולא רציתי שהזמן יזוז. הסתכלתי על האישה הזאת, על האושר שקרן מהפנים שלה, ורציתי לעצור את הרגע ולשמור אותו לתמיד. בחוץ, הכנרת המשיכה לנשום בשקט, כמו הנחל בגליל, כמו כל מים שזורמים בדרכם עד שמגיע סלע ומשנה הכול. וידעתי שהסלע הזה כבר לא ייצא ממני. הוא הפך לחלק מהנוף.