הספקן ואלינור

שלום לכולם, ובעיקר לגברים שביניכם.

קוראים לי שמעון, ואני כבר קרוב מאוד לשישים. כאן תמיד מדברים על הנשים, על נערות הליווי ועל מה שהן מציעות, ומעט מאוד שומעים את הקול של הגברים שמגיעים אליהן. אז הנה, הקול שלי. במשך שנים לא האמנתי לשום דבר שראיתי ברשת. כל תמונה של נערת ליווי נראתה לי כמו הבטחה ריקה: צילום של מישהי אחרת, או תמונה מלפני עשור, מימים שבהם הגוף היה רזה יותר, מתוח יותר, צעיר יותר. ידעתי את זה כמו שיודעים שבחורף יורד גשם.

ואז, בערב שקט אחד, נתקלתי בתמונות של אלינור. עצרתי. הסתכלתי שוב. היא נראתה כמו אלה עתיקה שמישהו שכח להציב במוזיאון. אמרתי לעצמי, בציניות של מי שכבר ראה הכול, שגם אם המציאות תהיה מבוגרת ומלאה יותר מהתמונה, עדיין יהיה בה משהו. וזה הספיק כדי שאחייג.

הקול שלה ענה אחרי צלצול אחד. רך, מתוק, עם צחוק קטן שהסתתר בין המילים. היא הייתה אדיבה, סבלנית, כמעט מנומסת מדי, ולא מיהרה לשום מקום. קבענו לאותו יום, בצהריים, בדירה הדיסקרטית שלה. כל הדרך לשם ישבתי באוטו עם הידיים על ההגה ושאלתי את עצמי למה הלב שלי דופק כמו של בחור בפגישה ראשונה.

הבניין היה רגיל לגמרי, מהסוג שעוברים לידו בלי להרים את הראש. אבל כשהדלת נפתחה, הבנתי שטעיתי בכל מה שחשבתי. אלינור לא הייתה גרסה מבוגרת של התמונות. היא הייתה התמונות עצמן, רק בתלת ממד, נושמת, מחייכת, אמיתית לגמרי.

הגוף שלה היה מפגן של נשיות: קימורים מלאים וחמים בחזה ובירכיים, וכל השאר חטוב וחזק, כמו של אישה שאוהבת את עצמה ומטפחת את עצמה. היא לבשה רק הלבשה תחתונה שחורה ונעלי בית שקופות בגוון ורוד. העור שלה היה שזוף עמוק, בגוון של דבש כהה, אבל לא מהסוג המלאכותי שמוכרים בבקבוק. זה נראה כאילו יש לה חוף פרטי מוסתר באחד החדרים. רגליה הארוכות הסתיימו בכפות רגליים עדינות עם לק אדום, ושיער בלונדיני עשיר נשפך על כתפיה בגלים רכים.

העיניים שלה, כהות ונוצצות, הבטיחו צהריים שלא אשכח. השפתיים, מלאות, צבועות באדום עמוק, נפתחו בחיוך מזמין. ״אתה בטח שמעון,״ אמרה, והקול שלה תסס כמו שמפניה טובה. ״בוא, תיכנס.״

הדירה הייתה מוארת באור צהריים רך שחדר מבעד לווילונות. ריח של יסמין עמד באוויר, ועל השולחן חיכו שתי כוסות ובקבוק מים קרים. היא הושיבה אותי על הספה, התיישבה לידי, ושאלה עליי: על העבודה, על החיים, על מה הביא אותי אליה. ובתוך דקות, הספקן הזקן שבי פשוט נעלם.

נכנסתי. ומה שקרה אחר כך נשאר בין הקירות האלה, אבל אגיד רק את זה: אלה היו השעות הכי טובות שידעתי. הייתה בה סבלנות, חום, וסקרנות אמיתית לגבר שעמד מולה, גבר עם שיער מאפיר וקצת בטן, שהרגיש פתאום כמו מלך. מאז אני חוזר אליה, ולא מוותר על אף פגישה. ולכל הספקנים שבינינו: לפעמים התמונה דווקא לא משקרת. לפעמים היא אפילו מצניעה.