הקפה של הבוקר והלילה שאחרי המסיבה

אחרי חודשים של ראיונות, טפסים ותשובות מנומסות של “נחזור אלייך”, שירה סוף סוף מצאה את המקום שלה. משרד מואר בקומה גבוהה, צוות צעיר, בוס שלא צועק. “זהו, אני נשארת פה,” הודיעה לחברות שלה בטלפון. “והשעות?” הן שאלו. “מושלמות,” ענתה, ובלב הוסיפה משאלה קטנה, שגם האנשים יתגלו מעניינים כמו המקום, ואולי, רק אולי, יהיה שם מישהו ששווה להסתכל עליו פעמיים.

היה מישהו. קראו לו עמית, והוא עבד שתי עמדות ממנה. כל בוקר, בלי שביקשה, הופיעה על השולחן שלה כוס קפה חם, לפעמים עם קרואסון או עוגייה קטנה בצד. שירה הייתה מודה בחיוך ותוהה אם זה סתם נימוס או משהו אחר. “הוא בטח נחמד ככה לכולם,” אמרה לעצמה, ובכל זאת שמה לב שהמבט שלו נשאר עליה שנייה אחת יותר מדי. בכל פעם מחדש היא דחקה את המחשבה הצידה.

בלילות, לבד בדירה הקטנה שלה, המחשבה חזרה. היא דמיינה את הידיים שלו, אלה שמניחות את הכוס בזהירות כזאת, נוגעות בה באותה תשומת לב. היא דמיינה את הקול שלו קרוב לאוזן, בלי רעש המקלדות ובלי הטלפונים שמצלצלים. ובבוקר, כשהקפה הופיע שוב, היא הסמיקה כאילו הוא יכול לקרוא את מה שעבר עליה בלילה.

ואז הגיעה מסיבת העובדים. שירה התלבשה בקפידה, שמלה כהה שנצמדה בדיוק במקומות הנכונים, ועיניה חיפשו אותו מרגע שנכנסה לאולם. כשמצאה אותו, כמעט לא זיהתה. חליפה מחויטת, שיער מסודר, ונוכחות שלא ראתה בו בין הקלסרים. הוא סימן לה בידו לבוא, והיא התקרבה. “טוב לראות אותך מחוץ למשרד,” אמר, ופינה לה מקום לידו.

הם צחקו על הפקסים התקועים ועל ישיבות הבוקר האינסופיות, ואז התחיל להתנגן שיר איטי. הוא הושיט לה יד, והם נעו יחד על רחבת הריקודים. הם שמרו על מרחק מנומס, הרי כל המשרד שם, אבל כשהאצבעות שלו נגעו קלות בלחי שלה, משהו בתוכה נדלק. המבטים שלהם ננעלו. “אני רוצה לקחת אותך מפה,” לחש. היא חיכתה שייפרד מהחברים, ספרה עד מאה, ויצאה אחריו אל הלילה.

“לאן?” שאלה במכונית. “יש לי מפתח לדירה של חבר שטס לחו״ל,” אמר. “שקטה, דיסקרטית, רק אני ואת.” הדירה הייתה יפה ומאובזרת, אור עמום, ספה רכה, מיטה רחבה. “אתה בטוח שאף אחד לא יידע שאנחנו פה?” שאלה, חצי בצחוק וחצי ברצינות. הוא ליטף את שערה. “אף אחד. אל תדאגי. רק אם את רוצה.” “אני רוצה,” אמרה, והפעם בלי היסוס.

הוא נישק אותה לאט, והסיר ממנה את השמלה כאילו פותח מתנה. מתחתיה לא היה דבר, והוא עצר לרגע, המום. “את מלאת הפתעות,” לחש. “אני לא אוהבת דברים מיותרים,” צחקה. הוא השכיב אותה על המיטה ונישק את גופה מטה, לאט, עד שהנשימה שלה התקצרה והאצבעות שלה נאחזו בסדין. אחר כך היא החליפה איתו תפקידים, ירדה על ברכיה מולו ופינקה אותו בשפתיים ובידיים עד שראשו נשמט לאחור ושמה נמלט מפיו כמו תפילה.

כשהכול נרגע הם שכבו זה לצד זו, מחייכים כמו שני ילדים שגנבו משהו. בחוץ כבר התחיל להאיר. שירה חשבה שיש סיפור אירוטי שמתחיל בקפה של הבוקר, ואף פעם לא האמינה שהוא יקרה לה. מחר בבוקר, ידעה, תחכה לה כוס קפה על השולחן, והפעם היא תדע בדיוק מה היא אומרת.