יומן של פעם ראשונה: לילה אחד בלונדון

את היום ההוא אני זוכר בבהירות שלא מתעמעמת. רק השתחררתי מהצבא, בן עשרים ואחת וקצת, ויצאתי לטיול הגדול הראשון שלי, מתנת שחרור מההורים. כל החברים שלי טסו עם בנות זוג או חזרו אליהן, ורק אני ארזתי מזוודה לבד. בפנים הייתה צביטה קטנה של החמצה, אבל אמרתי לעצמי שהעולם גדול, ושמשהו בטח יחכה לי שם.

בלובי של המלון הקטן בלונדון קיבלה את פניי אישה שעצרה לי את הנשימה. אמילי, כך היה כתוב על התג, בת שלושים בערך, עם שיער כהה אסוף ועיניים ירוקות שצחקו לפני שהפה הספיק. היא שאלה מאיפה אני ומה אני מתכנן לראות, והתעניינה באמת, לא מתוך נימוס של פקידת קבלה. מישהי כל כך יפה, שמקשיבה דווקא לי. הרגשתי את הלחיים שלי מתחממות.

אחר הצהריים, כשפרקתי את המזוודה בחדר הצר, תפסתי את עצמי מחייך מול המראה. עברתי שלוש שנים של שמירות, מסעות וארוחות קרב, ומעולם לא הרגשתי נבוך כמו מול האישה הזו בלובי. ובכל זאת, משהו בי ידע שהטיול הזה לא יהיה רגיל.

לקראת סוף המשמרת שלה היא סיפרה שאין לה תוכניות לערב, והציעה להראות לי את העיר. היא חיכתה לי בלובי עם מעיל ארוך ולקחה אותי לסמטאות ליד הנהר, לפאב עם תקרה נמוכה, לגשר שמתחתיו הבהבו אורות. דיברנו על הכול. בשלב מסוים, אולי בגלל הבירה ואולי בגלל העיניים שלה, הודיתי שמעולם לא הייתי עם אישה. היא לא צחקה. היא רק חייכה ואמרה שזה דווקא נוגע ללב. משהו בי נרגע.

כשהצעתי ללוות אותה חזרה, היא שאלה אם אני רוצה לעלות אליה. אמרתי כן לפני שהספקתי לחשוב. החדר שלה, בקומה העליונה, היה חמים ומואר באור צהוב. היא סגרה את הדלת, התקרבה ונישקה אותי, וכל הגוף שלי נדרך כמו מיתר. ״אתה יודע שאתה מושך?״ לחשה. חייכתי במבוכה, והיא המשיכה, ידיה יורדות על חזי, על בטני, ומטה, עד שגילתה כמה אני רוצה אותה.

היא שאלה בעיניים אם זה בסדר, ואני הנהנתי. היא כרעה מולי, ופיה עטף אותי בחום שלא דמיינתי שקיים. נשענתי לאחור, נאחז בשולי השולחן, מנסה לנשום ולא להיגמר מהר מדי. אחר כך היא דחפה אותי בעדינות אל הספה, התיישבה עליי ולקחה אותי לתוכה, והתחילה לנוע בקצב שהלך והתגבר. נשימותיה התערבבו בשלי, השד שלה מול פי, ואני נישקתי וליקקתי, מרגיש איך היא נאנחת ונהנית.

״אני כבר לא בתול,״ קראתי, חצי צוחק חצי המום, והיא רק הצמידה אותי חזק יותר. הגל הגיע בלי אזהרה, עמוק וארוך, וכל כולי התמזג בה. זה היה מושלם במובן הכי פשוט של המילה.

שכבנו אחר כך מחובקים, ואני עדיין רעדתי. ״אני כבר לא בתול,״ אמרתי שוב, בשקט. היא צחקה, נישקה לי את המצח ואישרה: ״לא, אתה כבר ממש לא.״ ידעתי שזו פעם ראשונה, ושבטח לא האחרונה. ואם פעם אכתוב סיפור אירוטי, הוא יתחיל בדיוק כאן.