לפני האוטובוס של שתים עשרה – חלק 2

התרוממתי ממנו לאט, מודעת לכך שהזמן שנשאר לנו נמס כמו קרח בכוס. ״אני צריכה להתחיל להתארגן,״ לחשתי. ״אני יודע,״ השיב אלעד, ולא ניסה לעצור אותי. אספתי את התיק, נכנסתי למקלחת וסגרתי אחריי את הדלת, כאילו אפשר לנעול בחוץ את מה שמחכה לי.

מתחת לזרם המים עמדתי זמן רב מהנדרש. ניסיתי לשטוף ממני את הלילה, ובאותה נשימה קיוויתי שמשהו ממנו יישאר דבוק לעור. בגיל עשרים ושתיים הייתי בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה מהחיים, והנה, בתוך בוקר אחד, הכול התערבב. סירקתי את השיער מול המראה המכוסה אדים, אספתי אותו בסיכה, והסתכלתי על עצמי ארוכות, כאילו אני פוגשת מישהי חדשה.

כשיצאתי, כבר בחצאית הארוכה ובחולצה הסגורה עד המרפקים, הרגשתי איך המציאות מתלבשת עליי יחד עם הבגדים. אלעד לא שמע אותי נכנסת לסלון. הוא ישב על הספה במכנסיים קצרים וטישרט, שקוע במחשב הנייד, וכוס קפה מעלה אדים לידו. התמונה הייתה כל כך יומיומית, כל כך שלנו, שקשה היה לי להאמין שבעוד שעה נחזור להיות שני אנשים שבקושי מחליפים מילה. שני אנשים שנפגשים רק כשהוא חוזר למושב פעם בחודש, לסוף השבוע שלו, כמו שהוא מתעקש לקרוא לזה, אף פעם לא שבת.

״היי,״ אמרתי. ״היי.״ הוא הרים את עיניו וסקר את השרוולים הארוכים. ״אז ככה אני אמור לראות אותך מעכשיו?״ אכזבה שקטה נשמעה בקולו. ״כנראה,״ עניתי. הוא הציע קפה, ואני ביקשתי לקחת לדרך. הוא קם למטבח, והשקט בינינו היה סמיך כמעט עד מגע. הוא סגר את הכוס במכסה והניח אותה לידי.

״אפשר לבקש עוד דבר אחד?״ שאלתי. ״תפתיעי אותי.״ ״תרקוד איתי סלואו? אף פעם לא רקדתי ככה עם מישהו.״ הוא צחק במבוכה, אמר שהוא רקדן איום ושמעולם לא הבין מה עושים עם הרגליים. ״גם אני לא יודעת,״ הודיתי, ״נלמד ביחד.״

הוא בחר שיר בטלפון והניח אותו על השולחן. מנגינה שקטה של עידן רייכל מילאה את החדר, שיר על געגוע ועל מישהו שמחכה בסבלנות. הוא הניח את ידיי על עורפו ואת ידיו על גבי, ונענענו מצד לצד, לאט, בקצב שהמצאנו לעצמנו. חייכתי מהבחירה שלו. הנחתי את לחיי על כתפו ונפרדתי בשקט מהבוקר הזה.

כשהמוזיקה נגמרה צעדתי אחורה, אל המרחק המנומס שבין בחור ובחורה דתיים, לקחתי את הכוס ופניתי לדלת. כשפתחתי אותה, שמעתי את שמי. ״תהילה.״ הסתובבתי. ״אלעד.״ הוא התקרב, הצמיד אותי בעדינות לקיר ונישק אותי נשיקה ארוכה. ״שיהיה לך יום טוב,״ אמר. יצאתי, והדלת נסגרה מאחוריי.

הגעתי לתחנה עם עיניים לחות. באוטובוס הטלפון רטט. ״פנויה?״ חייכתי. ״בשבילך תמיד,״ כתבתי, וחיכיתי. כמה שניות אחר כך המסך נדלק שוב: ״תצאי איתי לדייט אמיתי?״ הקלדתי תשובה קצרה, החזרתי את הטלפון לתיק, ולא הפסקתי לחייך כל הדרך הביתה. ידעתי מה כתבתי, וידעתי שהבועה לא באמת התפוצצה. היא רק עלתה איתי לאוטובוס.