מיכל והאור הכתום של הכרמל

מיכל הייתה בת עשרים ושבע כשהבינה שיש לה שני שמות. אחד שייך לאישה שקונה ירקות בשוק תלפיות ומחייכת לשכנה, והשני שייך לאישה שפותחת את הדלת בקומה השלישית של בניין אבן ישן על מורדות הכרמל. בדירה הדיסקרטית בחיפה הזאת היא לא הייתה צריכה להעמיד פנים. שם, מאחורי וילון קטיפה בצבע יין, היא יכלה סוף סוף לנשום.

הערבים שם התחילו תמיד באותו טקס. היא הדליקה מקל קטורת של ענבר, כיוונה את המנורה הקטנה כך שהאור הכתום ייפול רך על הסדינים, ופתחה מעט את החלון כדי לשמוע את הים. הגברים שהגיעו אליה לא באו רק בשביל הגוף. רובם באו בשביל השקט, בשביל יד שמונחת על כתף מתוחה, בשביל מישהי שמקשיבה בלי לשפוט. הסודות שלהם נשארו בין הקירות, והיא שמרה עליהם כמו על אוצר.

מול המראה הגדולה במסדרון היא ראתה אישה שהחיים ליטשו בכוח. היו לה קווים קשוחים סביב הפה, אבל העיניים עדיין היו רכות, כמעט תמימות. היא למדה שאינטימיות וריחוק יכולים לחיות באותו חדר, ושאפשר לתת ללקוח את כל החום שבעולם ועדיין לשמור משהו לעצמה. זו הייתה האמנות האמיתית של המקצוע, הרבה יותר מכל תנועה של ירכיים או לחישה באוזן.

מבטים ברחוב

בחוץ, העולם היה פחות סלחני. שכנה אחת הפסיקה לברך אותה לשלום, ובבית הקפה הקבוע היא קלטה פעם שתי נשים מתלחששות ומביטות בה ארוכות. מיכל לא השפילה מבט. היא הזמינה הפוך גדול, שילמה בטיפ נדיב ויצאה בגב זקוף. הבושה שאחרים ניסו להלביש עליה פשוט לא התאימה למידות שלה.

ובכל זאת, בלילות, כשהלקוח האחרון הלך והסדינים כבר הוחלפו, היה רגע שבו השריון נסדק. היא התיישבה על אדן החלון, עטופה בחלוק משי דק, והביטה באורות הנמל. דווקא שם, בבדידות הזאת, היא הרשתה לעצמה לבכות קצת, ואחר כך לצחוק על עצמה. הדמעות האלה לא היו חולשה. הן היו הדרך שלה להישאר אנושית.

אודם כשריון

לפני כל מפגש היא מרחה אודם אדום עמוק, לאט, בתנועה אחת בטוחה. זה היה הרגע שבו היא אספה את עצמה. כל שכבת איפור הייתה מגן קטן מפני מה שאמרו עליה, וכל מבט במראה הזכיר לה שהיא זו שמחליטה מי נכנס ומתי. העוצמה שלה לא נולדה למרות הקושי. היא נולדה בתוכו, כמו פרח שצומח בין סלעים.

הדרך החוצה

עם הזמן משהו השתנה. מיכל התחילה לכתוב ביומן, להירשם לקורס עיצוב בערבים, לחלום על סטודיו קטן משלה. היא גילתה שהערך שלה לא נקבע לפי מה שהיא עושה בשעות הלילה, ולא לפי מה שחושבות עליה שכנות סקרניות. הקול הפנימי שהלקה אותה במשך שנים נחלש, ובמקומו הופיע קול חדש, שקט ובטוח.

בבוקר סתווי אחד היא ארזה את הקטורת, את המנורה ואת וילון הקטיפה בקרטון אחד. היא נעלה את הדלת בפעם האחרונה, השאירה את המפתח אצל בעל הבית וירדה במדרגות האבן אל הרחוב. השמש של חיפה סנוורה אותה, והיא חייכה. הסיפור הזה, כמו סיפורי סקס רבים שמתחילים בחושך, הסתיים באור, באישה אחת שבחרה סוף סוף את עצמה.