מקייב לתל אביב: הדרך הארוכה של שלוש נשים

אולנה זוכרת את הלילה האחרון בקייב דרך צליל אחד: הסירנה שלא הפסיקה, ואחריה שקט שהיה מפחיד עוד יותר. היא הייתה אז בת עשרים ושש, מעצבת גרפית עם דירה קטנה ליד הנהר, ובבוקר שאחרי כבר עמדה ברכבת צפופה מערבה, עם תיק אחד ותמונה של אמא שלה בכיס. כמה חודשים אחר כך נחתה בנתב"ג. זה לא היה חלום, זה היה הכרח. הסיפור הזה, שנכתב מתוך שיחות עם נשים בגירות שחוו דרך דומה, לא בא להלל או לשפוט, אלא להקשיב.

קפיצה אל הלא נודע

ההחלטה לעזוב לא נולדה מתוך הרפתקנות. כשהפגזות התקרבו והעבודה נעלמה, כל אפשרות נראתה טובה יותר מלהישאר. ישראל הייתה מקום שבו היו לאולנה שתי חברות מהלימודים, ושמועות על עבודה ועל ים. כשירדה מהמטוס, החום של החוף פגש אותה כמו סטירה רכה, והתחושה הייתה מעורבת: הקלה עמוקה שהיא בחיים, ופחד גדול מכל מה שלא הכירה.

השפה הייתה קיר. השלטים, המבטא המהיר בסופרמרקט, הטפסים במשרדי הממשלה – הכול הזכיר לה שהיא זרה. המשפחה נשארה רחוקה, והטלפון היה החוט היחיד שקשר אותה לבית. במצב כזה, כל הבטחה ליציבות כלכלית נשמעת כמו חבל הצלה, וזה בדיוק הרגע שבו אישה צריכה להיזהר במיוחד.

בחירה, לא פתרון קסם

החברה שלה, קטרינה, כבר עבדה כנערת ליווי בדירה דיסקרטית בתל אביב, לפני המלחמה עוד. היא לא שכנעה ולא לחצה. היא פשוט סיפרה, בגלוי, את הטוב ואת הרע. אחרי כמה שבועות של התלבטות, אולנה החליטה לנסות, בתנאים שלה: עם שותפה, עם אפשרות לסרב, ועם הכסף נכנס לחשבון שלה ולא של מישהו אחר. ההחלטה הזו הייתה שלה, ודווקא משום כך היא מקפידה לומר שהיא לא מתאימה לכל אחת.

הכסף אכן נתן שקט מסוים. היא שילמה שכר דירה, שלחה עזרה לאמא, קנתה מחשב ונרשמה לאולפן. אבל אולנה מסרבת לתאר את זה כמסע "מפחד לעושר". זה היה מסע מפחד לביטחון זמני, והביטחון הזה דרש ממנה עבודה, גבולות וערנות מתמדת.

החיים בין הקירות

הדירה הדיסקרטית שבה עבדה עם קטרינה ועם סופיה, אישה שקטה מחרקוב, הפכה לסוג של בית. היו בה כללים פשוטים: אף אחת לא לבד עם לקוח חדש, כל אחת מחליטה על הגבולות שלה, ואין "חובה" לשום דבר. בערבים השקטים הן בישלו בורשט, צחקו על המילים העבריות שלא הצליחו לבטא, ובכו לפעמים מול החדשות מהבית. החום הזה, אומרת סופיה, היה מה שהחזיק אותן.

היו גם ערבים של קרבה אמיתית. אולנה זוכרת לקוח קבוע, אלמן מרמת השרון, שבא בעיקר כדי לדבר ושאל אותה כל פעם על ההורים שלה. היא זוכרת את הרוך, את הנשיקה הזהירה שלו בפעם הראשונה, ואת הרגע שבו הבינה שגם בעבודה הזו יש מקום לכבוד הדדי. אבל היא זוכרת גם את מי שלא כיבד, ואת הרגעים שבהם קטרינה עמדה בדלת וביקשה ממנו ללכת.

ללמוד להיות ישראלית

ההסתגלות הייתה מסע בפני עצמו. אולנה למדה לומר "יאללה" בטבעיות, להתווכח בשוק הכרמל על מחיר של עגבניות, ולאהוב חומוס חם בבוקר שישי. סופיה הצטרפה למקהלה של עולים, וקטרינה התחילה לרוץ כל בוקר על הטיילת. הן הכירו שכנים, הלכו לחתונה של חברה ישראלית, וגילו שהקהילה המקומית מקבלת אותן יותר ממה שחשבו – כל עוד לא שואלים יותר מדי.

בכל שיחה כזו עם ישראלים הן למדו משהו חדש על הארץ, ובאותה מידה גם על עצמן. הארץ החדשה שינתה אותן, והן הביאו אליה משהו משלהן: מתכונים, שירים, עקשנות של מי ששרדה.

שיחות הביתה

כל ערב, לפני שהדירה התעוררה, אולנה התקשרה לאמא שלה בלבוב. הן דיברו על מזג האוויר, על השכנה, על החתול שנשאר שם, ולעולם לא על העבודה. אמא ידעה שהבת שלה "מעצבת וגם עובדת באירועים", וזה הספיק לה. השיחות האלה היו לפעמים מתוקות ולפעמים קורעות, במיוחד בלילות שבהם ברקע נשמעו סירנות גם שם וגם כאן.

כי גם ישראל, כך גילו, לא הייתה מקלט שקט לגמרי. בפעם הראשונה ששמעו אזעקה בתל אביב, סופיה קפאה במקום, והגוף שלה זכר את חרקוב לפני שהראש הספיק להבין. קטרינה לקחה אותה ביד אל חדר המדרגות, ושם, בין שכנים בפיג'מות שהציעו להן מים ובמבה, הן הרגישו לראשונה שהן חלק ממשהו. אנשים זרים לגמרי דאגו להן, בלי לשאול מי הן ומה הן עושות.

המחיר שלא מופיע בחשבון

אבל אי אפשר לספר את הסיפור בלי לדבר על הצד הקשה. הבדידות כבדה, הסטיגמה מכאיבה, והחשש מחשיפה מלווה כל יום. יש בעולם הזה גם סכנות אמיתיות: אנשים שמנצלים נשים זרות ופגיעות, שמחזיקים מסמכים, שגובים "חובות" או מאיימים. אולנה אומרת בפשטות: אם מישהו לוקח לך את הדרכון, מחליט בשבילך או לא נותן לך לעזוב – זה לא עבודה, זה ניצול, ומגיעה לך עזרה. בישראל יש ארגונים וקווי סיוע שמסייעים לנשים במצבים כאלה, ואין שום בושה לפנות אליהם.

וגם בלי ניצול, יש מחיר רגשי. לעבור בין חיים כפולים, להסתיר מהמשפחה, לחשוש מהמשטרה, מהשכנים, מהעתיד – כל אלה מצטברים. סופיה הפסיקה אחרי שנה, כי הרגישה שזה כבר לוקח ממנה יותר משזה נותן. גם זו בחירה, ולא פחות לגיטימית.

מה שאנשים חושבים, ומה שהן חיות

מבחוץ, הדימוי ברור: או קורבנות או "נשים חסרות מוסר". מבפנים התמונה מורכבת הרבה יותר. יש מי שמרגישה שהעבודה נתנה לה שליטה על חייה ועל הכסף שלה, ויש מי שמרגישה שהיא נאלצה. יש מי שמצאה אחווה עמוקה עם נשים אחרות, ויש מי שהרגישה בודדה מתמיד. ומה שמשותף כמעט לכולן הוא דבר אחד: כשמישהו מקשיב באמת, בלי דעות קדומות, הן מספרות סיפור אנושי לגמרי.

אולנה מוסיפה עוד דבר, בשקט: את הבחירות שלה היא לא מבקשת שיאהבו, רק שיבינו שנעשו בידי אישה מבוגרת, שקולה ומפוחדת לפעמים, שעשתה כמיטב יכולתה בתוך מציאות בלתי אפשרית. מי שמקשיב לה עד הסוף, היא אומרת, כמעט תמיד משנה את הטון.

היא לא מחפשת מחיאות כפיים ולא רחמים. היא מחפשת את מה שכל אחד רוצה: שיראו אותה כאדם שלם.

מה הלאה

היום אולנה מדברת עברית בסיסית ועובדת חלק מהשבוע בסטודיו לעיצוב. היא חוסכת, לומדת קורס בעיצוב UX ומתכננת להפסיק לגמרי בתוך שנה. קטרינה פתחה עסק קטן של ציפורניים, וסופיה עובדת בבית קפה ביפו ושרה במקהלה. אף אחת מהן לא יודעת מה יקרה עם המלחמה, ואם יחזרו מתישהו הביתה.

אבל כולן מסכימות שהסיפור שלהן הוא לא סיפור על כסף. הוא סיפור על נשים שברחו מאש, נחתו בארץ זרה, קיבלו החלטות קשות בתנאים קשים, וממשיכות לבנות לעצמן עתיד. מי שקורא אותו יכול לחלוק על הבחירות שלהן, אבל קשה שלא להעריך את העוצמה שבהן.