נועה והדירה הדיסקרטית בתל אביב

לילה טוב לכם. שמי נועה, ואני מקבלת את האורחים שלי באחת משתי דירות דיסקרטיות בתל אביב שאני שוכרת כבר כמה שנים. מי שחושב שזה פשוט, טועה. לפני שחתמתי על החוזה בדקתי כל פרט: מי נכנס לבניין ואיך, אם יש תאורה בחדר המדרגות, איזה מנעול יש בדלת והאם המצלמה בלובי באמת עובדת. כשאת לבד בדירה עם גבר זר, הביטחון הוא לא מותרות. הוא הבסיס.

הערב אני רוצה לחלוק איתכם סיפורים של חברות למקצוע. הראשון שייך לשירן, וכך היא סיפרה לי אותו, מילה במילה כמעט.

״פרסמתי מודעה והוא כתב לי תוך שעה. קבענו, הוא שילם על החדר והגיע לפניי. כל הדרך במעלית הלב שלי דפק כמו תוף. דמיינתי ניידת משטרה, תמונה שלי בעיתון, את אמא שלי קוראת. דמיינתי את הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לאישה לבד בחדר. כמעט לחצתי על הכפתור וירדתי בחזרה. ואז הוא פתח את הדלת. היה לו חיוך שקט וחם, כזה שמוריד את הכתפיים בבת אחת.״

״התיישבנו, דיברנו, והוא נגע בי כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. רוב הערב הוא הקדיש לי, לפנק, להקשיב לכל נשימה שלי, ורק בסוף, לרגע קצר מדי, נפגשנו באמת. הוא השאיר תוספת על השולחן בלי שביקשתי. הייתי בטוחה שאצא משם מרגישה קטנה. יצאתי מרגישה כמו מלכה. נשארנו בקשר שלוש שנים. ובמונית הביתה צחקתי לעצמי: כל השנים האלה נתתי את זה בחינם.״

אני חוזרת לסיפור הזה של שירן לא מעט. יש בו משהו שכל אחת מאיתנו מכירה: הפחד שמגיע לפני, והפתעה שמגיעה אחרי, כשמתברר שמולך עומד אדם ולא מפלצת. לא כל ערב נגמר ככה, כמובן. אבל הערבים שכן נגמרים ככה הם אלה שנשארים איתנו, וחוזרים אלינו בלילות שקטים, כשהעיר מתחת לחלון כבר נרדמה.

ואני? הצעדים הראשונים שלי היו בחיפה. הייתי בת תשע עשרה, וחלקתי דירה עם חברה במגדל ליד הכרמל. היא השתתפה בצילומי סרט, והכסף ממנו שילם על הקומה העשרים ושלוש: שטיח לבן, נברשת קריסטל, וילונות בצבע חול וסלון נמוך שבו ישנתי על ספה. חמישה ערבים בשבוע אכלנו סלט בדיינר שמתחת לבניין, ובשאר הערבים המבורגרים שנשבענו כל פעם מחדש שהם האחרונים.

בדרך לספריית הווידאו עברנו כל ערב ליד חלון ראווה עם בובות: בלונדיניות בחצאיות משובצות, ברונטיות עם שפתיים אדומות ומגפיים גבוהים. הן הסתכלו עלינו ואנחנו עליהן, ומשהו בהן גרם לנו להרגיש אפורות. ניסיתי עבודה רגילה בחדר כושר, במשמרת של חמש בבוקר, בחולצת ניילון לבנה וטייץ כחול מבריק. החזקתי ארבעה ימים. ביום הרביעי הלכתי הביתה בהפסקת הצהריים, הכנתי לעצמי כריך טונה, ופשוט לא חזרתי.

מאז עברו לא מעט שנים, וחיפה נשארה מאחור. היום יש לי דלת עם שני מנעולים, שמן לבנדר על המדף ולקוחות שחוזרים. ובכל פעם שאני עוברת ליד חלון ראווה עם בובות, אני מחייכת אליהן קצת אחרת.