פרח לבן על הדלת ברמת גן

הלילה כבר נפרש מעל רמת גן כשהעקבים שלה נקשו על המדרכה ברחוב צדדי ושקט, הרחק מהאורות של הבורסה. האוויר היה חמים, כמעט דביק, והעיר נשמה סביבה בשלווה מתעתעת, כזו שמסתירה סודות מאחורי כל חלון מוגף. בכף היד היא לפתה פתק מקופל, ועליו כתובת אחת בכתב יד מסודר. היא כבר ידעה אותו בעל פה, אבל משהו בתחושת הנייר בין האצבעות הרגיע אותה.

היא לא ידעה עליו כמעט דבר. רק קול נמוך בהודעה קולית אחת, ומשפט שכתב לה שבוע קודם ושלא יצא לה מהראש: “תבואי כמו שאת. את כל השאר נשאיר בחוץ.” היא בחרה את השמלה השחורה הפשוטה, זו שנצמדת לגוף בלי להתאמץ, ומעליה מעיל קצר. מתחת, רק עור חם וציפייה.

מול הבניין היא עצרה לרגע, נשמה עמוק ולחצה על כפתור האינטרקום. לא נשמע קול, רק זמזום קצר, והדלת נפתחה. לא שאלו מי היא. לא היה צורך.

המעלית טיפסה לאט, קומה אחר קומה, וההשתקפות שלה במראה הצרה נראתה לה זרה ומסקרנת בבת אחת: שפתיים בצבע יין, מעיל קצר, עיניים שמחכות למשהו. כשהדלתות נפתחו, חיכה לה מסדרון עמום ושקט. בקצה, על אחת הדלתות, הודבק פרח לבן קטן, הסימן שעליו סיכמו בהודעה האחרונה. היא נקשה פעמיים, בעדינות.

הוא פתח כמעט מיד, כאילו עמד מאחורי הדלת. חיוך חם, שיער מאפיר ברקות, ומבט שירד ממנה לאט, מהקרסוליים ועד העיניים, ונעצר שם. אף אחד מהם לא דיבר. מבפנים נישא ריח של וניל ועץ, אור צהבהב של מנורה אחת, ופסנתר רך שהתנגן מרמקול נסתר.

היא חלפה על פניו ונגעה, כמעט במקרה, בשרוול מעיל העור שלו. היא הרגישה איך הוא נדרך, איך העור שלו מגיב. הוא הוביל אותה לסלון, שם חיכו שתי כוסות יין אדום על שולחן נמוך. הם שתו בלי למהר, והמבטים עשו את כל העבודה.

הוא התיישב קרוב, אבל לא נגע. נתן לה לבחור את הרגע. היא אהבה את זה, את הסבלנות, את הביטחון השקט של גבר שלא צריך להוכיח כלום. כשהניחה את כף ידה על הירך שלו, הוא עצם עיניים לשנייה, כמו מי שטועם יין טוב.

כשהוא הניח את הכוס, הידיים שלהם מצאו זו את זו כמו שתי חתיכות של אותו פאזל. האצבעות שלו טיילו לאורך הצוואר שלה, פתחו כפתור, ועוד אחד. הנשימות שלהם האטו והעמיקו, והמעיל שלה החליק אל הרצפה בלי רעש. בחוץ העיר המשיכה לזמזם בקצב שלה, מכוניות וצופרים רחוקים, אבל בין הקירות האלה הזמן עצר מלכת.

כל מגע היה מדויק. כל לחישה נחתה בדיוק במקום הנכון. הם לא שאלו שמות ולא סיפרו סיפורים. בדירה דיסקרטית ברמת גן, באמצע שבוע רגיל לגמרי, הם בנו לעצמם עולם קטן ונפרד, שבו הגוף שלו היה התשובה, והגוף שלה ידע בדיוק איזו שאלה לשאול.