צמרת: הרופאה מהקומה השלישית
לפני הכול, תרשו לי להציג את עצמי. שמי צמרת. כן, אני יודעת איך זה נשמע. ההורים שלי רצו שם שאין לאף אחד, והצליחו מעבר למשוער. שנים ניסיתי להסתיר אותו, אפילו שקלתי להחליף אותו בתעודת הזהות, אבל איפשהו בדרך התאהבתי בו. היום אני לובשת אותו כמו שמלה שנתפרה במיוחד בשבילי.
אני בת שלושים ושלוש, ולפני כמה חודשים סיימתי את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. מי שעבר את המסלול הזה יודע מה המשמעות: לילות בלי שינה, ספרים שוקלים יותר ממני, ושכר לימוד שאין לו סוף. המשפחה שלי מעולם לא הייתה אמידה, ואף אחד לא הציע לממן לי את החלום. ידעתי שאם אני רוצה את החלוק הלבן, אצטרך למצוא דרך משלי.
שכרתי דירה קטנה בתל אביב, ובשבועות הראשונים שמתי לב לתנועה מוזרה במדרגות. גברים עלו לקומה שמעליי, אחד אחרי השני, לבושים היטב, מבושמים, מביטים לצדדים. הסקרנות אכלה אותי מבפנים. ערב אחד אפיתי עוגת שוקולד עשירה, עטפתי אותה בנייר כסף ועליתי לדפוק בדלת, כאילו אני השכנה החדשה הכי תמימה בבניין.
מאחורי הדלת חיכה לי עולם שלם. שלוש נשים מדהימות ביופיין, מטופחות עד קצות הציפורניים, עם צחוק חם ובגדים שהעידו על הכנסה נאה. זו הייתה דירה דיסקרטית, אחת מני רבות בעיר, וגם אם מעולם לא הכרתי מקרוב את העולם הזה, הן קיבלו אותי בחיבוק. מזגו יין, חתכו את העוגה, והתחילו לדבר.
כל אחת מהן הביאה איתה סיפור, ובכל סיפור היה משהו שנגע בי עמוק. הבנתי שלמרות שהדרך שלי הייתה קשה משלהן, הלחץ הכלכלי היה מכנה משותף לכולנו. ובסוף הערב, כשהכוסות כבר התרוקנו, שמעתי את עצמי שואלת בשקט: איך מצטרפים?
הן רשמו לי כמה מספרי טלפון. התקשרתי לכולם. היו דירות עם עשרים נשים, וזה הרגיש לי כמו מפעל. אבל ממש מעבר לפינה מצאתי דירה של ארבעה חדרים, שלוש נשים עבדו בה וחיפשו רביעית. עוד באותו יום הייתי שם. מבחוץ זו נראתה כמו כל דירה רגילה בבניין משותף, ודווקא זה הרגיע אותי: איש לא ינחש.
הלקוח הראשון שלי היה גבוה, שקט, עם ידיים חמות שרעדו קצת כשהסיר את השעון. הוא שאל אם אני בסדר לפני שנגע בי, וחיכה לתשובה. גיליתי שאני נהנית מהשליטה, מהמבטים, מהרגע שבו גבר זר נמס מול מגע עדין שלי. כשהוא הלך, נשארתי לשבת על קצה המיטה עוד כמה דקות, עם הלב דופק והשפתיים עדיין חמות, ושאלתי את עצמי איך ייתכן שדווקא כאן, בדירה שקטה בקומה השלישית, הרגשתי חופשייה כמו שלא הרגשתי מעולם.
מהר מאוד הבנתי עוד משהו. רוב הגברים שעלו במדרגות שלנו ענדו טבעת נישואין, או שהשאירו פס בהיר במקום שבו הייתה. בהתחלה זה צרב לי. אבל למדתי להפריד. אני לא שופטת אף אחד, ואף אחד לא שופט אותי. עבודה היא עבודה, ובעוד כמה חודשים אני אחתום על התואר.
הוסיפו חוות דעת