שולחן ההכנה של נועה

המטבח בקומה העליונה כבר היה שקט, רק זמזום המקרר הגדול ואור צהבהב מעל שולחן הנירוסטה. נועה ישבה על קצהו, שמלת הקיץ שלה מקומטת סביב ירכיה, והביטה בי בעיניים שכבר לא ביקשו רשות אלא הבטחה. לא אמרתי מילה. הנחתי את כפות ידיי על מותניה ומשכתי אותה אליי, עד שהמתכת הקרה נשארה מאחוריה והחום שלה נשאר רק איתי.

כל הערב היא הסתובבה סביבי כמו שאלה שאף אחד מאיתנו לא העז לשאול בקול. בין שולחן לשולחן נגעה בכתפי, במעבר הצר ליד הטאבון השאירה את ידה על גבי שנייה אחת יותר מדי, וכשהביאה לי את ההזמנה האחרונה לחשה שהיא עולה לסדר את המטבח העליון ושאולי היא תצטרך עזרה. עשר דקות אחר כך, כשהאולם התרוקן והמוזיקה נחלשה, עליתי אחריה במדרגות הצרות, והלב שלי דפק חזק יותר מכל עומס של יום שישי בערב.

שבועות של מבטים גנובים בין המנות, של חיכוכים מקריים כביכול ליד הכיור ושל צחוק חנוק מאחורי הדלפק התכנסו כולם לרגע אחד. היא נשענה לאחור על מרפקיה, עפעפיה כבדים, הנשימה שלה קצרה ומהירה. כשהתקרבתי, היא כרכה את רגליה סביבי ולחשה "כן" כל כך בשקט, שהרגשתי את המילה יותר משמעתי אותה. ואז נכנסתי אליה לאט, כמעט בזהירות, והעולם כולו הצטמצם לאנחה הארוכה שנמלטה מגרונה.

הקשר של השמלה בעורפה התיר בקלות תחת אצבעותיי. היא הרימה את זרועותיה כדי לעזור לי, והבד גלש מעל ראשה ונחת איפשהו ליד ערימת קרשי החיתוך. עור שזוף, חזה מלא שעלה וירד בקצב שלה, והחיוך הממזרי שהכרתי מכל משמרת. רכנתי אליה, נישקתי את עצמות הבריח, ירדתי בשפתיים איטיות אל השד ושמעתי אותה שואפת אוויר בחדות. נשארתי עמוק בתוכה בלי לזוז, רק כדי לראות כמה זמן היא תחזיק מעמד.

"תקשיבי," אמרתי בשקט, מצחי צמוד למצחה. "מתישהו, כשיהיה לנו לילה שלם ומיטה אמיתית, אני הולך ללמוד כל סנטימטר בך, לאט, שוב ושוב. אבל עכשיו אין לי סבלנות." היא נשכה את שפתה התחתונה והנהנה. "גם לי אין," לחשה.

התחלתי לנוע, בהתחלה בתנועות ארוכות ועמוקות ואחר כך בקצב שהלך ונעשה תובעני. השולחן הקטן חרק תחתינו, כף מתכת נפלה לרצפה בצלצול, ואף אחד מאיתנו לא שם לב. נועה צעקה פעם אחת, צעקה קצרה ומופתעת, ומיד הצמידה כף יד אל פיה, עיניה צוחקות ומבוהלות בבת אחת. למטה עוד ישבו אנשים, והסוד הזה רק הצית אותנו יותר.

הציפורניים שלה ננעצו באמת זרועי. השחלתי את אצבעותיי בשערה הכהה, משכתי בעדינות לאחור וחשפתי את צווארה, ושם, בעור הרך שמתחת לאוזן, הנחתי נשיקה שהפכה לנשיכה קטנה. היא נרעדה כולה. הרגשתי את רגליה מתהדקות סביבי, את גופה נדרך כמו מיתר ואז משתחרר בגלים, שוב ושוב, כשהיא גומרת מתחת לכף ידה בקולות חנוקים ומתוקים.

הגל שלה משך אותי איתו. עוד כמה תנועות, עמוקות ככל שיכולתי, ונעצרתי בתוכה כשהכול בי התפרק בבת אחת. היא הרגישה את זה, ופתאום הגל שלה התחיל מחדש, סומק אדום מטפס מן החזה אל הלחיים, הירכיים שלה מתגלגלות אליי כאילו אינה מוכנה לשחרר. הסטתי את ידה מעל פיה ונישקתי אותה במקומה, והנשימות שלנו התערבבו, כבדות, מבולבלות ומאושרות.

נשארנו כך זמן מה, מתנשקים, צוחקים בלי סיבה, מצח אל מצח. ידענו שעוד רגע נצטרך להתנתק ולחזור לעולם שיש בו חשבונות קופה וכיסאות להרים, אבל אף אחד מאיתנו לא מיהר. "אנחנו חייבים לרדת מהשולחן הזה," אמרה לבסוף בקול צרוד. "ועוד צריך לספור את הקופה. ואני לא בטוחה שהרגליים שלי עדיין עובדות."

נסוגותי ממנה לאט, נהנה מכל רגע של הפרידה הזאת. היא החליקה מן השולחן, וכשחשבתי שהיא מתכוונת להתלבש, היא דווקא ירדה על ברכיה מולי, הביטה בי מלמטה בחיוך שובב, והעניקה לי עוד כמה רגעים של פה חם ולשון סבלנית, כמו מי שמסרבת לסיים את הערב לפני שהיא אומרת עליו את המילה האחרונה.

"חשבתי שאמרנו שיורדים," צחקתי, ואצבעותיי ליטפו את שערה. היא הרימה אליי מבט. "חשבתי שלא תתלונן," ענתה. "ואל תדאג, זו לא הפעם האחרונה. אני מתכוונת לחזור על זה כל עוד תיתן לי."

עזרתי לה לקום ונישקתי אותה שוב, ארוך ושקט, ידיי על גבה החשוף. היא הרימה את השמלה מהרצפה, התנערה, סידרה את הכתפיות ואת הבד על ירכיה, ואני תפסתי בקבוק ספריי ונייר סופג כדי למחוק כל עדות. היא אספה את התיק, הידקה את השיער בקוקו מהיר ושלחה אליי מעבר לכתף חיוך שאמר יותר מכל מה שקרה על השולחן.

איכשהו הצלחנו להפסיק לגעת זה בזו בדרך במדרגות. את החיוכים, לעומת זאת, לא הצלחנו למחוק. למטה, באולם הריק למחצה, ישב צביקה, הבעלים, מול בקבוק בירה פתוח, והמשמרת שלו כבר מזמן הסתיימה. "סוף סוף," רטן בלי להרים את הראש.

מיכל, המלצרית הוותיקה, הציצה עלינו פעם אחת ופרצה בצחוק מתגלגל. "סוף סוף, באמת!" קראה. "כבר התחלתי לחשוב שלעולם לא תגיעו לזה. וב'זה' אני מתכוונת, כמובן, לרדת למטה." היא קרצה, ואני הרגשתי את הלחיים שלי בוערות.

"היא יודעת?" לחשתי לנועה. "כולם יודעים," לחשה בחזרה. "החולצה שלך בחוץ." הבטתי למטה. היא צדקה. לרגע קפאתי, ואז ראיתי שהיא מחייכת מאוזן לאוזן, בלי שמץ של בושה, והבנתי שאם לה זה בסדר, גם לי.

צביקה לגם מהבירה והרים גבה. "רק שהשולחן יהיה מבריק מחר בבוקר," אמר ביובש. הוא היה בחור מבוגר, מחוספס, מהסוג שראה הכול ולא מתרגש מכלום. בהיתי בו שנייה ואז פרצתי בצחוק, ונועה הצטרפה אליי. "אז אתה לא כועס?" שאלה. הוא רק הניד בראשו ולגם שוב, והחיוך הקטן בזווית פיו הבטיח שהערב הזה ייכנס לרשימת סיפורי הסקס שמספרים במטבח עוד שנים.