האש שעלתה מתחת לחולון

גם בשתיים לפנות בוקר החום לא הרפה מחולון. הוא נח על העיר כמו גוף כבד ולח, נדבק לעור, ממלא את הריאות. רחוב סוקולוב היה ריק כמעט לגמרי, והאספלט עוד שחרר את הלהט של היום, מתערבב בריח של פיתות שרופות ושל עשן סיגריות שנשכחו על ספסלים. באותו לילה העיר עמדה על סף משהו, ואיש לא ידע.

מיכל, עשרים ושמונה, ברמנית בבר קטן ואפלולי בשם "הגחלת", בדיוק הורידה את התריס. היא שפכה לכיור את שארית הוויסקי, העבירה סמרטוט על הדלפק הדביק, ואספה את שערה הלח לקוקו. ואז נשמע הרעם. לא מלמעלה. מלמטה, מבטן האדמה.

הקירות רעדו, הכוסות קפצו מהמדף והתנפצו לרסיסים מנצנצים. מיכל נצמדה לקיר, לבה הולם, מנסה להבין אם זו רעידת אדמה, דליפת גז או חלום שהשתבש. ואז מכסה הביוב מול הבר עף לאוויר, ומן הפתח עלתה דמות.

זה לא היה אדם, וגם לא חיה. זו הייתה אש שלמדה ללכת. גבוהה, כשני מטרים, עשויה כולה להבות בכתום ובכחול עמוק, עם עיניים שבערו כמו שתי שמשות של אוגוסט. הוא עמד מולה ולא אמר דבר. ומיכל, שהייתה צריכה לברוח, לא זזה. משהו בתוכה נמשך אליו, כמו פרפר שמכיר את הסוף ובכל זאת מתקרב. "מה אתה?" לחשה.

הוא התקרב, והאש שעטפה אותו לא שרפה. היא ליטפה. חום רך זרם על זרועותיה החשופות, על צווארה, על שפתיה, והמיס את הפחד שקפא בתוכה. היא הרגישה את הגוף שלה נענה, נושם מהר יותר, והבינה שהיא לא רוצה שזה ייגמר. הוא הרים יד והצביע מעלה. הירח האדים, השחיר, ונפתח כמו דלת.

מיכל הושיטה יד ונגעה בחזה הבוער שלו. ברגע המגע העולם התהפך. היא עמדה בחולון אחרת: שמיים בצבע טורקיז, גגות של זכוכית צבעונית, רחובות שזוהרים בסגול רך. אנשים גלשו באוויר על סקייטבורדים, ואוטובוסים בצורת דולפינים שטו מעל הקניון. "ברוכה הבאה לממלכה החמה," אמר בקול שהרגישה בכל עצם בגופה. "בחרנו בך."

מאותו לילה מיכל הפכה לשומרת הלהט של חולון. היא שומרת על העיר מפני יצורים שמנסים לחצות מהממלכה ההיא אל עולמנו דרך פתחי הביוב, בכל פעם שהחום שובר שיא. ביום היא מוזגת משקאות כמו כל אחד. בלילה, כשהמדחום לא יורד מתחת לשלושים ושתיים גם אחרי חצות, היא עומדת על גג הקניון, וחושבת על המגע ההוא.

היא כבר יודעת לזהות את הסימנים: שרב שקם משום מקום, כלבים שנובחים לתוך הביוב, לחישה שנשמעת כמו חצץ בוער. אבל בלילה הזה, בשלוש פחות רבע, משהו היה שונה. כשצעדה על גג בניין העירייה, צמרמורת עברה בה. לא חום. קור. קור חודר, כאילו מישהו שפך מים קפואים על הנשמה שלה. היא הסתובבה. אף אחד.

ואז ראתה: באמצע הכיכר, חמישים מטר ממנה, צמח קרחון בגובה שלוש קומות. הוא נמס, אבל מה שזלג ממנו לא היה מים אלא נוזל כסוף ככספית. מתוך האד הקפוא הגיחה דמות לבנה, כמעט שקופה, בעלת עיניים בגוון קריסטל אפור. "שמי לבן," אמר בקול נמוך, "שליח מסדר הכפור. באנו לאזן את הלהט שנפרץ כאן. ואת, שומרת, מפרה את האיזון."

"אני?" היא צחקה בעצבנות. "פתח ביוב נפתח לעולם אחר, ואני אשמה?" לבן לא חייך. "כל פתח צריך להיסגר. אם לא תסגרי את שלך, נסגור אותך." בפעם הראשונה מיכל הרגישה חלשה. הקור כופף את כוחותיה. היא ניסתה לזמן להבה ורק ניצוץ עלוב ניתז מאצבעותיה, כמו גפרור שנרטב.

ואז הלחישה המוכרת, חמה כנשימה על העורף: "את לא לבד." מפתח הביוב הסמוך עלה הוא, האש החיה מהלילה הראשון, בוער חזק מתמיד, ומאחוריו עוד שניים, יצורים לוהטים כמו לבה שנשפכה מהר געש. הוא נעמד לצידה, כתפו כמעט נוגעת בכתפה, והחום שלו החזיר לה את הנשימה. "הגיע הזמן לבחור," אמר. "להסתתר, או להילחם."

מיכל לא היססה. היא שלפה מכיסה בקבוק בירה שנשאר שם מסוף השבוע, הטילה אותו אל הקרחון, והבקבוק התפוצץ בעמוד של אש. יחד עם בני בריתה הבוערים היא זינקה אל המערכה הראשונה במלחמה הסודית ביותר שידעה ישראל: מלחמת הקיץ בצבא הקרח.