הווידוי של מאיה: מאחורי הדלת של נערת ליווי
ערב טוב, גבירותיי ורבותיי. איך עבר עליכם היום? אני מקווה שבנעימות. שמי מאיה, ואני אחת מאותן נשים שאתם שומעים עליהן בלחישות: נערת ליווי. החיים האלה אינם דבש, ואינם גם הגיהינום שמדמיינים. יש בהם פסגות ויש בהם תהומות, והם לימדו אותי להקשיב, להבין, לקרוא אנשים כמו ספר פתוח.
עם השנים למדתי לדעת מה גברים רוצים באמת, לא רק מה שהם מבקשים. בקיץ האחרון, כשניסיתי לצאת לדייטים רגילים, הידע הזה עזר לי יותר משציפיתי. אבל הוא גם גבה מחיר. הלב שלי התעייף, וכמעט לא נשאר בי חשק לבנות זוגיות. שאלתי את עצמי לא פעם מה יהיה הלאה, והאם העבר הזה ילך אחריי לכל מקום.
כשחזרתי ללימודים סיפרתי לבני המשפחה שמצאתי משרה כמאמנת בקמפוס, ושהם יכולים להפסיק לשלוח לי כסף. לא הייתי מסוגלת לקחת מהם עוד שקל, יש גבול לכל העמדת פנים. בפועל, סוף שבוע אחד עם לקוח שהזמין את כולו הכניס לי כמה אלפי שקלים. איש לא ידע. לא התגאיתי בזה, אבל גם לא יכולתי להתעלם מהסכומים.
שיניתי מסלול, ובחרתי במדעי המחשב לצד תעודת הוראה. רציתי רשת ביטחון לעתיד, גם אם לא ידעתי איך העבר שלי ישתלב בכיתה. בינתיים חזרתי לעבודה בדיוק מהנקודה שבה עצרתי, מחמישי בערב ועד מוצאי שבת. לקוח אחד, לפעמים שניים או שלושה בסוף שבוע. רובם אנשים אמידים, כי אחרת לא היו יכולים להרשות לעצמם את הזמן שלי.
סוף שבוע טיפוסי שלי מתחיל במקלחת ארוכה ובשמלה שבחרתי מראש. אני מגיעה למלון או לדירה שקטה, ולפעמים, לפני כל מגע, אנחנו פשוט יושבים ומדברים שעה ארוכה. גברים רבים לא מחפשים רק גוף. הם מחפשים מישהי שתקשיב, שתצחק מהבדיחות שלהם, שתשאל איך עבר עליהם השבוע. התשוקה מגיעה אחר כך, טבעית, ולפעמים היא עזה ומפתיעה גם אותי.
אני זוכרת לקוח אחד, אלמן בשנות החמישים, שהזמין אותי לסוף שבוע בצפון. בערב הראשון הוא רק ביקש שאשב איתו מול האח ואספר לו על הלימודים שלי. רק בלילה השני הוא העז לגעת בי, בעדינות שכמעט ריגשה אותי עד דמעות. ברגעים כאלה הבנתי שהעבודה הזו היא הרבה יותר מסיפורי סקס שמספרים בבר.
כשאני מביטה אחורה על כל הגברים שפגשתי, יש רגעים שעדיין צובטים. רבים מהם פחדו מהזִקנה. אחרים חיו לצד נשים שהפסיקו לראות אותם. רובם היו בטח גברים נאים בצעירותם, והם עדיין התאמצו לשמור על המראה, אבל הזמן גובה את שלו מכולם. לפעמים התמלאתי עצב, ולא יכולתי להראות אותו אפילו לשנייה.
הרגשתי את הבדידות שלהם כמעט במגע. כולם עוטים מסכה כלשהי, וגם אני עטיתי אחת. אולי הייתי יכולה להיות שחקנית. כל מה שניסיתי לעשות היה להכניס קצת אור לחיים שלהם, ולקבל על כך תמורה הוגנת. אם עזרתי אפילו לחצי מהם להרגיש קצת יותר שמחים, אני חושבת שמגיע לי מקום טוב, אולי אפילו כיסא קטן בגן עדן.
הוסיפו חוות דעת