הידיים של קרינה: לילה אחד באמצע המילואים

אחרי שלושה שבועות של מילואים בצפון, הגוף שלי היה עייף והראש שלי רעב לשקט. לא היה לי עם מי לפרוק, לא חברה, לא דייט, רק לילות ארוכים בעמדה ומחשבות שלא נותנות מנוחה. ביום החופש הראשון, בבר קטן בחיפה, פגשתי את קרינה. קוקסינלית מהפנטת, עם עיניים ירוקות וקול נמוך שגרם לי לשכוח לרגע איפה אני נמצא.

לא היה צורך בהרבה מילים. אחרי כוס יין אחת היא שאלה אם אני רוצה לבוא אליה, ואני אמרתי כן כמעט לפני שסיימה את המשפט. הדירה שלה הייתה חמימה, מלאה בנרות ובריח של לבנדר, והיא הייתה רכה ונעימה בכל תנועה, כאילו כל העולם שלה נבנה כדי להרגיע.

היא התחילה לאט. האצבעות שלה עברו על הכתפיים שלי, על הצוואר, על הזרועות, כאילו היא מפסלת אותי מחדש מתוך העייפות. כל נגיעה הייתה מכוונת, סבלנית, והשאירה אחריה עקבות של חום. היא שאלה אם נעים לי. עניתי בלחש שלא הרגשתי ככה שנים.

היא ביקשה שאשכב על השטיח הרך בסלון, ואז עלתה מעליי בזהירות, הברכיים שלה משני צדי הגוף שלי. בהתחלה זה הרגיש כמו עיסוי, אבל מהר מאוד זה הפך למשהו אחר לגמרי. לאט, בלי למהר, היא הורידה ממני את החולצה ואז את השאר, וכפות הידיים שלה גלשו במורד הגב שלי, על הישבן, וחזרה למעלה, מגלות כל נקודה רגישה שלא ידעתי שקיימת.

לפני שהמשיכה, היא עצרה לרגע, התכופפה אליי ושאלה בשקט אם הקצב טוב לי, אם יש משהו שאני לא רוצה. אהבתי את זה. דווקא השאלה הפשוטה הזאת, באמצע כל הסערה, גרמה לי להרגיש בטוח מספיק כדי להתמסר באמת. עניתי שאני רוצה שהיא תמשיך בדיוק ככה, והיא חייכה חיוך איטי ומבטיח.

הרגשתי אותה נצמדת אליי מאחור, את החום ואת ההתרגשות שלה, והגוף שלי הגיב בעוצמה שהפתיעה אותי. היא התחככה בי לאט, בקצב שהלך והתגבר, ואני הרגשתי את העונג מטפס בתוכי כמו גאות.

בשלב מסוים היא לחשה באוזני ושאלה אם אני רוצה שתמשיך. אמרתי כן. האצבעות שלה העמיקו, עדינות ובטוחות, ואני איבדתי את עצמי לגמרי. כל המתח של השבועות האחרונים התפרק תחת הידיים שלה. שכבתי שם, כמעט בלי תנועה, ונהניתי מהוויתור המתוק על השליטה, מהידיעה שמישהי אחרת מובילה ושאני יכול פשוט להרגיש.

היא נישקה את תנוך האוזן שלי, סובבה אותי אליה, והמשיכה עם היד ועם השפתיים עד שהגעתי לשיא שהרעיד את כל הגוף. היא הביטה בי בחיוך, נהנית לראות אותי מתפרק.

אחר כך נשארנו שרועים על השטיח, היא עם כוס תה, אני עם סיגריה ליד החלון הפתוח. בחוץ חיפה נצצה במורד ההר. לא חשבתי על הבסיס, לא על הגיוס הבא, לא על כלום. רק רציתי לשמור עוד קצת את התחושה הזאת, שאולי לא תחזור אף פעם באותה עוצמה, ושעד היום אני נזכר בה בלילות שקטים.