הלילה שבו עידו נכנס בדלת

הבר בדרום תל אביב היה צר, חשוך ומלא עד אפס מקום. בס עמוק פעם מתחת לרצפה, והאוויר היה כבד מריח של בירה, בושם ועור חם. עידו ישב על כיסא גבוה בקצה הבר, אוחז בכוס כמו בגלגל הצלה, ועיניו נדדו בין הפנים. ואז הוא ראה אותו: גבוה, זקן קצר ומסודר, ומבט ששהה עליו שנייה אחת יותר מדי.

"פעם ראשונה כאן?" שאל הזר, והתיישב לידו כאילו המקום שמור לו מראש.

עידו הרגיש את הלחיים שלו בוערות. "פעם ראשונה שאני יוצא ככה בכלל," הודה בשקט.

הזר חייך חיוך איטי. "אז ברוך הבא. אני נדב."

היה משהו בקול שלו, נמוך וחם, שגרם לרעש סביבם להתעמעם. עידו הבחין בידיים שלו – חזקות, עם טבעת כסף דקה על האגודל – ובאופן שבו הוא נשען לאחור, רגוע לגמרי, כאילו העולם כולו יכול לחכות. עידו, שכל חייו הסתיר את מה שהוא מרגיש, מצא את עצמו פתאום רוצה להראות הכול.

הם דיברו. על המוזיקה, על העיר, על הפחד הקטן שעידו סחב איתו מהבית. נדב הקשיב בלי למהר, וכל צחוק שלו הוריד עוד שכבה של מתח. אחרי שעה, כשהכוס של עידו כבר הייתה ריקה מזמן והראש שלו צלול לגמרי, נדב רכן קרוב. "רוצה להמשיך את השיחה אצלי?" עידו הנהן לפני שהספיק לפחד.

ההליכה ברחובות הצרים של פלורנטין הייתה קצרה, אבל הרגישה כמו נצח. האוויר של הלילה היה חמים ולח, והכתפיים שלהם נגעו מדי פעם, נגיעות קטנות ששלחו זרם לאורך הגב של עידו. במדרגות, בין קומה שנייה לשלישית, נדב עצר פתאום, הסתובב והביט בו מקרוב, ועידו הבין שאין דרך חזרה, ושהוא לא רוצה בכלל לחזור.

הדלת נסגרה מאחוריהם, ונדב עצר רגע, מביט בו. "אתה בטוח? אנחנו הולכים רק לאן שאתה רוצה." עידו לא ענה במילים. הוא משך אותו אליו ונישק אותו, בהתחלה בזהירות ואחר כך ברעב שהפתיע אפילו אותו. ידיים חיפשו כפתורים, חולצות נפלו לרצפה. "אתה מהמם," לחש נדב לתוך הצוואר שלו, ועידו הרגיש את הנשימה שלו נעצרת.

במיטה, נדב הוביל – בטוח, אבל עדין בצורה שגרמה לעידו להירגע לגמרי. הוא נישק את גופו לאט, מטה ומטה, עד שעידו נאחז בסדין וגנח בקול שלא הכיר בעצמו. כשנדב שאל בשקט אם הוא מוכן להמשיך, עידו הנהן, והם התחברו לאט, בסבלנות, עם הרבה שמן ועוד יותר רוך.

הקצב גבר. הגופים נעו יחד, זיעה ונשימות מתערבבות. נדב הפך אותו אליו, כדי לראות את עיניו, והם התנשקו בלי להפסיק, אצבעות שלובות על הכרית. כשהשיא הגיע, הוא שטף את שניהם כמעט באותו רגע, רועד וחזק.

אחר כך הם שכבו מחובקים בחושך, הלב של עידו עדיין דוהר. נדב נישק אותו על המצח ולחש, "ברוך הבא באמת. אני מקווה שתחזור." ועידו, לראשונה מזה זמן רב, חייך בלי שום פחד.