הלקוח שביקש רק להיות מוקשב

שלום לכם, ובוקר אור. סלחו לי, כמעט שכחתי להציג את עצמי, ואצלי הנימוסים הם חצי מהעבודה. קוראים לי נטע, אני בת עשרים ושלוש, ומאז שסיימתי את השירות הלאומי אני עובדת כנערת ליווי בתל אביב, בסוכנות קטנה ומוקפדת בשם “קרוב ללב”. יש בקרים שבהם אני מתעוררת, מביטה בתקרה ולא מאמינה כמה טוב החיים מתייחסים אליי. אני גבוהה, מטר שבעים וארבע, דקה, עם שיער שחור וחלק שזוהר גם כשאני נרדמת איתו רטוב, ועיניים ירוקות שאנשים מתקשים להחזיק בהן מבט יותר מכמה שניות.

אני בתחום רק שלוש שנים, אבל הספקתי לאסוף זיכרונות לכל טעם. יש ערבים שאני נושאת איתי בחיוך, ויש כאלה שהייתי שמחה למחוק. ככה זה. אף אחד לא הבטיח לי חיים חלקים. ובכל זאת, אני טיפוס של שמש. מחייכת הרבה, מאמינה באנשים, ויש מי שאומרים שאני תמימה מדי ושעוד לא ראיתי את הצד האפל של העולם. אולי הם צודקים. אבל אם הבגרות פירושה לחשוד בכל מי שנכנס בדלת, אני מעדיפה להישאר כמו שאני. וזה מביא אותי אל מה שקרה לי לפני חודש בדיוק.

הטלפון מהסוכנות הגיע באמצע הצהריים. “יש לך לקוח חדש,” אמרה הרכזת. “קוראים לו רונן, הוא בסביבות הארבעים.” הלב שלי נפל. ארבעים. גבר עם ניסיון, שראה נשים, שיודע להשוות. ומה אם הוא יחשוב שאני לא מספיק טובה? ומה אם הוא ישאיר חוות דעת רעה, ובבת אחת כל השם הטוב שבניתי יתפורר? מצאתי את עצמי ממציאה תירוצים. כאב ראש נוראי, מחזור בדרך, גוף שמתפרק. אמרתי שחבל על המוניטין של הסוכנות. הרכזת הקשיבה בסבלנות ואז אמרה בשקט: “הוא ביקש רק אותך, נטע. ואין לי אף אחת אחרת בהתראה כזאת.” נשמתי עמוק, והסכמתי.

רונן הגיע בדיוק בשעה שנקבעה אל הדירה הדיסקרטית שלי, קומה רביעית מעל רחוב שקט. הוא לא היה מה שדמיינתי. קרחת מתחילה, בטן קטנה שמתחה את החולצה, ועיניים עייפות מאוד. הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי. אבל עוד לפני שהתיישב, הבנתי שהוא לא בא בשביל הגוף שלי. הוא בא כי היה לו משהו כבד על הלב, והוא חיפש מקום להניח אותו. אמרתי לו שאחד הדברים שאני הכי טובה בהם זה להקשיב, והוא חייך בפעם הראשונה.

הוא סיפר לי על אישה בשם מרים, שאיתה חלק יותר מעשרים שנה. איך התחתנו צעירים, כי זה נראה אז הדבר הכי טבעי בעולם. איך השנים שחקו לאט את מה שהיה ביניהם, בלי ריב גדול, רק שקט שהלך והתארך. ואיך לפני שבועיים, מול כוס קפה שהתקררה, הם החליטו להיפרד. “אני לא רוצה סקס,” אמר לי פתאום, כמעט בהתנצלות. “אני רוצה שמישהו פשוט ישמע.”

אז שמעתי. ארבע שעות וחצי של סיפורים, של צחוק מפתיע ושל שתיקות ארוכות. ישבנו על הספה, הוא עם כוס תה ואני עם הרגליים מקופלות מתחתיי, ולפעמים רק החזקתי לו את היד. כשקם ללכת, הוא שילם בנדיבות רבה, חיבק אותי חיבוק ארוך ואמר תודה בקול שבור. לא ראיתי אותו מאז, ואני כנראה גם לא אראה. אבל כשאנשים שואלים אותי מה זה בעצם להיות נערת ליווי, אני חושבת עליו. לפעמים האינטימיות הכי עמוקה היא דווקא לשבת קרוב, ולתת למישהו להיות מוקשב.