המונית שנעלמה בלילה
ערב קיץ דביק בתל אביב, מהסוג שבו האוויר נדבק לעור והעיר כולה נדמית כמו נשימה ארוכה אחת. נטע, בת עשרים ותשע, מעצבת גרפית שהשם שלה כבר התחיל להסתובב בין משרדי הפרסום, נעלה את דלת הסטודיו אחרי עוד יום של שתים עשרה שעות. רק שבוע קודם היא סגרה את הדלת גם על חמש שנים של זוגיות שהלכה והתפוררה, והלב שלה הרגיש כבד יותר מהתיק שעל הכתף. אוטובוס לא בא בחשבון. הליכה גם לא. היא רצתה רק להגיע הביתה, מהר ובשקט.
היא הרימה יד, ומונית לבנה נעצרה לידה כמעט מיד. מאחורי ההגה ישב גבר בתחילת שנות השלושים, שיער שחור קצוץ, זיפים של יומיים ועיניים חמות בגוון של דבש כהה. הוא נראה עייף, אבל המבט שלו היה סבלני, כמו של מי שיש לו את כל הזמן שבעולם. “ערב טוב,” אמר בקול נמוך. “לאן לוקחים אותך?”
“רחוב גורדון, בבקשה,” ענתה ושקעה במושב האחורי. הרדיו התנגן בשקט, ופתאום עלה ממנו שיר ישן של שלום חנוך, השיר שליווה אותה בכל נסיעה ארוכה בשנות העשרים שלה. “יש לך טעם מצוין,” אמרה בחיוך קטן. “זה לא אני,” צחק, “זו המונית. יש לה נשמה ישנה.”
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מזה ימים. הוא הציג את עצמו, עמרי. נוהג בלילות, ובבקרים כותב עבודת תזה בספרות. “אני יודע שזה נשמע מוזר,” אמר, “אבל כל מי שנכנס לכאן מביא איתו סיפור. לפעמים אני מרגיש שאני חי בתוך ספר שלא נגמר.” השיחה זרמה ביניהם כמו נהר אחרי סערה, רגועה ועמוקה, וכשהמונית נעצרה מתחת לבניין שלה, היא לא מיהרה לצאת. “תגיד,” היססה, “אתה עובד גם מחר?” הוא הביט בה במראה. “בשבילך אני יכול להיות הנסיעה הראשונה והאחרונה של כל יום.”
מאז הם נפגשו כמעט כל ערב. לפעמים הוא אסף אותה מהסטודיו, לפעמים ישבו על ספסל בשדרות עם קפה בכוס נייר. הכול קרה לאט, בלי לחץ. הנשיקה הראשונה הייתה על החוף, בחושך, עם טעם של מלח. בלילות שבאו אחריה, בדירה הקטנה שלה, היא גילתה כמה עדינות יכולה להיות סוערת. הידיים שלו למדו את הגוף שלה כמו טקסט שהוא אוהב, לאט, שורה אחר שורה, עד שהיא כבר לא ידעה איפה נגמרת הנשימה שלה ומתחילה שלו. אחר כך נרדמה על החזה שלו, בתחושה שמישהו סוף סוף רואה אותה.
שנה אחרי הנסיעה הראשונה, הוא חנה שוב מול הסטודיו. הפעם הוא יצא מהמונית, הושיט לה צרור מפתחות ואמר: “כל חיי עצרתי בתחנות של אנשים אחרים. אולי הגיע הזמן שתהיי התחנה שלי.” היא לקחה את המפתחות וצחקה מבעד לדמעות: “סע, עמרי.”
הם הפכו לבלתי נפרדים. היא חזרה לצייר בשמן, הוא מילא מחברת בלויה בשירים קצרים. בערבים נסעו בלי יעד, לאורך הים, עם החלונות פתוחים. ואז, ערב אחד, הוא פשוט לא הגיע. לא הודעה, לא שיחה, הטלפון כבוי. באוניברסיטה אמרו לה שאין סטודנט בשם הזה. בחברת המוניות הפקיד גלגל עיניים: “אין אצלנו נהג כזה, גברת. את בטוחה שלא חלמת?”
בלילה, רועדת, היא שלפה מהמגירה את המחברת שהוא שכח אצלה. בין השירים העדינים חיכה דף אחד שונה, בכתב יד חפוז: “אם אעלם, אל תחפשי אותי בתחנה הבאה. אני לא שייך לכאן. נשלחתי רק למי שאיבדה את עצמה. הפעם התאהבתי, וזה אסור.” באותו לילה הוא בא אליה בחלום, יושב במונית מול נוף שלא היה שייך לשום מקום מוכר. “אני בסדר,” לחש. “אבל את צריכה להמשיך.”
כשהתעוררה, משהו בה היה שלם, כאילו מישהו תפר בעדינות את מה שנקרע. עד היום, נטע עולה על מוניות גם כשהיא יכולה ללכת ברגל. לא כי היא צריכה, אלא כי היא עדיין מקווה שבאחת מהן, מאחורי ההגה, יחכה לה זוג עיניים בצבע דבש.
הוסיפו חוות דעת