הממלכה של שירן

יש נשים שעוברות לידך ברחוב ואתה ממשיך הלאה. ושירן לא הייתה אחת מהן. היא לא נדרשה לבגד מיוחד או לאיפור כבד כדי להשאיר חותם; זה היה משהו בשקט שלה, בחיוך הקטן שנתקע בזווית השפתיים, במבט שקורא את הרצון שלך עוד לפני שהספקת לנסח אותו לעצמך.

בקומה השלישית של בניין ישן ברחוב צדדי בחולון, היא בנתה לעצמה עולם. דירה דיסקרטית שנראתה מבחוץ כמו כל דירה אחרת, ומבפנים הייתה ממלכה קטנה: וילונות קטיפה כהים, נרות שהבהבו על המדפים, וניחוח כבד ומתוק של יסמין ועור שהתיישב על העור ונשאר שם שעות.

שירן לא פרסמה מודעות, לא העלתה תמונות. כל מי שהגיע אליה שמע עליה מגבר אחר, בלחישה, כמו על סוד שאסור לספר ואי אפשר שלא. והיא בחרה. לא כל מי שהתקשר זכה לכתובת. רק מי שהסקרנות שלה נדלקה לגביו. וכשנכנסת – ידעת שהערב הזה שלה.

אסף צלצל בפעמון בשמונה בדיוק. עורך דין מצליח מתל אביב, חולצה מגוהצת, שעון יקר, ביטחון של מי שמנצח בבתי משפט. הביטחון הזה החזיק מעמד בדיוק עד שהדלת נפתחה. שירן עמדה מולו בחלוק משי שחור שנקשר ברפיון, ועורה הבהיק חום באור הנרות. לפני שאמרה משהו אחר, ישבה מולו בסלון ושאלה מה הוא מחפש, מה הגבולות שלו, ואיזו מילה יגיד אם ירצה לעצור. רק אחרי שענה, והעיניים שלו אמרו כן, היא קמה. ״תתפשט,״ אמרה בשקט, ״ותחכה לי במיטה.״

הוא מיהר לציית. המיטה הייתה רחבה, המצעים בצבע לילה, והאוויר עמוס בציפייה. שירן נכנסה עם כוס יין אדום, לגמה ממנה לאט בלי להציע לו, והניחה אותה על השידה. ואז טיפסה מעליו בתנועה אחת רכה, כמו חתולה שמצאה את מקומה. ״כאן אתה לא מוביל,״ לחשה, ״רק מרגיש.״ הוא הנהן, וכבר באותו רגע ויתר על הכול בהקלה.

הידיים שלה, המילים שלה והגוף שלה ניהלו את הערב. שפתיה עברו על עורו כמו להבה קטנה. היא נעה עליו בקצב משלה, עיניה נעוצות בשלו, לא מניחה לו להסיט מבט. ״אתה נהנה להיות שלי,״ לחשה, וזו לא הייתה שאלה. בכל פעם שהרגישה שהוא קרוב מדי, עצרה, התרוממה, נשענה על הקיר וחייכה. ״רק כשאני אומרת.״

שעה שלמה נמשך המשחק הזה של התקרבות ועצירה. כשקשרה לבסוף את פרקי ידיו בצעיף משי לראש המיטה, שאלה בשקט אם זה בסדר, וחיכתה לתשובה. רק כשהיה מותש מהמתנה, מוכן לגמרי, היא הניחה לו להשתחרר. הוא נסחף כמו סערה, רועד ונמס תחתיה, והיא החזיקה אותו עוד רגע ארוך עד שנשימתו נרגעה.

הם לא החליפו מספרים. היא ליוותה אותו לדלת, סגרה אותה מאחוריו ונשמה עמוק את ריח היסמין. עוד ערב, עוד גבר שנכנס עם אגו מנופח ויצא שקט ומלא הכרת תודה. בממלכה הקטנה שלה בחולון, שירן הייתה המלכה, וכל השאר היו אורחים לזמן קצר.