הסוד של מיכל

שלום לכולם,

קוראים לי מיכל, אני בת שלושים וארבע, ואני יודעת שאני נראית טוב. אני לא אומרת את זה מתוך יהירות, אלא מתוך הכרת תודה ולא מעט השקעה. לפני כמה שנים הפכתי לבלונדינית, עברתי עיצוב גוף, ובחרתי גם לטפח את החזה. כל זה עלה הון, אם כי מי שהכיר אותי קודם יישבע שגם אז לא היה חסר לי דבר. ביום אני יועצת ארגונית, ובכמה ערבים בשבוע אני נערת ליווי בירושלים.

מי שעובדת כמוני צריכה מקום משלה, ולכן אני שוכרת אחת או שתיים מהדירות הדיסקרטיות בירושלים. רבים מדמיינים שזה עולה הון עתק, אבל בפועל התשלום הוא לפי שעה, וגם הדירות המפוארות ביותר בעיר שומרות על מחיר הגון. אור רך, מצעים נקיים, שקט מוחלט. אין פלא שכל כך הרבה אנשים מחפשים אותן.

אבל לא על הדירות באתי לכתוב. באתי לכתוב על סוד. כשהייתי קטנה חלמתי להיות מורה. ידעתי שזה לא מקצוע שמתעשרים ממנו, אבל האמנתי שיש בו סיפוק מסוג אחר. והדרך שלי, כמו שתיכף תראו, לקחה פנייה חדה.

באוניברסיטה הייתי הבחורה השקטה עם הספרים. רזה, אולי רזה מדי, עם ציונים מצוינים ובלי שקל מיותר. שכר הלימוד היה מכוסה, אבל כל השאר, שכירות, אוכל, החיים עצמם, לא. ההורים עזרו כמה שיכלו, וזה בקושי הספיק. בהתחלה סטודנטים שילמו לי על עבודות סמינריוניות. אחר כך, בגיל עשרים ושתיים, הכרתי מישהי שסיפרה לי על עולם אחר. היססתי שבועות. ואז הלכתי. גיליתי שאני אוהבת את הכוח שבזה, את הרגע שבו גבר מביט בי כאילו אני כל העולם. את התואר סיימתי בזכות הכסף הזה, ובכבוד.

אני זוכרת את הפעם הראשונה. דירה קטנה ברחביה, חלון לגינה, גבר מנומס בשנות הארבעים שהביא פרחים. ישבנו ודיברנו שעה לפני שהוא נגע בי. כשיצאתי משם אל הרחוב הקר של ירושלים, הרגשתי משהו שלא ציפיתי לו: לא בושה, אלא ביטחון. כאילו גיליתי צד בעצמי שחיכה לי כל הזמן הזה.

והנה הבעיה. יש לי חברה, אורית, הכי קרובה שיש. היא יודעת עליי כמעט הכול, חוץ מהצד הזה. פחדתי שאם אספר, אאבד אותה. ופחדתי עוד יותר שאם היא תשמע את זה ממישהו אחר, אאבד אותה בוודאות.

שנים דחיתי את השיחה. בכל פעם שישבנו יחד, בבית קפה או בחתונה של חברה משותפת, המילים עלו לי לגרון ונבלעו שוב. הסתרתי הודעות, המצאתי ערבים עמוסים בעבודה, ושנאתי כל שקר קטן.

אז אתמול, על כוס יין במרפסת שלה, סיפרתי. היא שתקה. שתקה זמן כל כך ארוך שיכולתי לשמוע את הרחוב למטה. ואז קמה, ובקול שקט ביקשה שאלך ושלא אחזור. הלכתי. ואני עדיין מחכה, עם הטלפון קרוב, שאולי יום אחד היא תבין שאני אותה מיכל שהכירה. אולי. מי יודע. ועד אז, הדירות הדיסקרטיות שלי בירושלים ממשיכות לשמור על הסוד הרבה יותר טוב ממני.