השעה הגנובה שלנו

שני השולחנות שלהם עמדו זה מול זה בקומה השתים עשרה של חברת הייטק במרכז תל אביב, ומהיום הראשון משהו ביניהם פשוט התחבר. אסף ונוי צחקו מאותן בדיחות, שתו את הקפה באותה שעה ונשארו אחרונים במשרד בלי לתכנן. הוא נשוי כבר שבע שנים, נישואים שנולדו יותר מנוחות מאשר מאהבה. היא נישאה בשידוך, לבחור טוב והגון שמעולם לא הצליח לגעת בה באמת.

עם הזמן הפכו השיחות לווידויים. הם סיפרו זה לזה על הבדידות שבתוך הבית, על הערבים השקטים מדי, על התחושה שהחיים זורמים לידם ולא דרכם. ובכל יום שעבר, אסף מצא את עצמו מסתכל עליה אחרת. על הדרך שבה היא מסדרת את השיער מאחורי האוזן, על הצחוק שלה כשהיא מנסה להתאפק. בלילות, במיטה הזוגית, הוא שכב ער וחשב עליה עד שכאב לו.

איך אפשר לומר לחברה הכי טובה שכשאתה בזרועות אשתך אתה רואה את הפנים שלה? הוא פחד לאבד אותה, ולכן שתק. עד אותו צהריים על הדשא שליד הבניין, כשנוי הרימה אליו את עיניה הכהות והחזיקה את מבטו ארוכות. “אתה לא יכול להמשיך להעמיד פנים שאין כאן כלום,” אמרה לו בשקט, כמעט בלחישה.

הוא חייך, והמילים יצאו ממנו סוף סוף. הוא סיפר לה כמה הוא מפחד, ואיך הוא מדמיין אותה קרובה אליו, מנשק כל סנטימטר בגופה, אוהב אותה לאט ובעדינות. נוי הסמיקה עד קצות האוזניים, ואז הודתה שגם היא חושבת עליו כשהיא עם בעלה. שבלי המחשבה הזאת היא לא הייתה מסוגלת בכלל.

למחרת הם כבר עמדו בפתח של דירה דיסקרטית בתל אביב, קרובה מספיק למשרד כדי לחזור לפני שמישהו ישים לב. הדלת עוד לא נסגרה עד הסוף כשאסף משך אותה אליו לנשיקה ארוכה, רעבה, שהשאירה את שניהם בלי אוויר. היא הרגישה את התשוקה שלו נלחצת אליה, נצמדה אליו יותר והעבירה כפות ידיים חמות על גבו. הבגדים מצאו את דרכם לרצפה, אחד אחרי השני.

על המיטה הוא לקח את הזמן. הוא נישק את בטנה, את ירכיה, וירד אליה לאט, עד שגופה רעד והיא הרימה את אגנה לקראתו בגניחה שקטה. כשעלה אליה ונכנס לתוכה, נוי חוותה את האורגזמה הראשונה בחייה, חזקה ומפתיעה, והיא נאחזה בכתפיו כאילו היא עלולה ליפול. הם נעו יחד בתיאום מושלם, כאילו גופם מכיר זה את זה כבר שנים.

אחר כך שכבו מחובקים, הסדין סתור סביבם, והאור של אחר הצהריים זלג מבעד לתריסים. נוי צחקה בשקט ואמרה שהיא לא האמינה שזה אפשרי, שהגוף שלה יודע להרגיש ככה. אסף ליטף את שערה ולא אמר דבר. הוא פשוט ידע שלא יוכל עוד לחזור למה שהיה לפני.

מאז הם מכירים כמעט כל דירה דיסקרטית בתל אביב. שעה פה, שעתיים שם, גנובות מהיומן ומהחיים. ובכל פעם שהם חוזרים לשולחנות שמול זה, הם מחליפים מבט קטן, שרק שניהם יודעים לקרוא.