לילה אחד בסאו פאולו

שנים נשאתי איתי סוד קטן. פנטזיה על לילה אחד עם נערת ליווי, רחוק מכאן, במקום שבו אף אחד לא מכיר את השם שלי. בישראל זה לא היה בא בחשבון, לא כשענבל מחכה לי בבית. אבל כשנחתתי בסאו פאולו לסבב פגישות של שבוע, הרגשתי שהעיר עצמה לוחשת לי שזה הזמן.

כל הטיסה התלבטתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו רק מחשבה, משהו שעולה בראש בשעות הארוכות מעל האוקיינוס ונעלם עם הנחיתה. אבל המחשבה לא נעלמה. היא רק הלכה והתחדדה, כמו טעם שמתעקש להישאר על הלשון, עד שהבנתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, לא אעשה את זה לעולם.

המלון היה מפואר עד גיחוך. חדר רחב עם שטיח עבה, אח בוערת וחלון שהשקיף על אורות העיר. התקלחתי, אכלתי ארוחה קלה בחדר, ופתחתי את המחשב. לא עבר רבע שעה עד שמצאתי אותה: עור שזוף בגוון דבש, שיער כהה שגולש על הכתפיים, וגוף מלא ומעוגל כזה שרק בברזיל פוגשים. שלחתי הודעה. היא ענתה מיד, במשפט קצר באנגלית רכה עם מבטא מתגלגל. קבענו שעה. הלב שלי דפק כמו של נער, והתחלתי לסדר את החדר כאילו מגיעה אורחת רשמית, מכבה מנורה אחת ומשאיר רק את האור הכתום של האש.

כשפתחתי את הדלת, הנשימה שלי פשוט נעצרה. היא נכנסה בצעד בטוח, חייכה, ואמרה את שמה, לוסיאנה, כאילו היא מגישה לי מתנה. מזגתי לה יין אדום. היא שתתה לגימה, הניחה את הכוס, ושלחה יד אל הטלפון שלי כדי להפעיל מוזיקה. קצב איטי ועמוק של בוסה נובה מילא את החדר, והיא הושיטה לי יד בלי לומר מילה. ידעתי שמהרגע הזה, ההגה כבר לא בידיים שלי, ולא רציתי שיהיה.

רקדנו. או ליתר דיוק, היא רקדה ואני נגררתי אחריה בשמחה. כל ניסיון שלי להוביל נבלם בחיוך משועשע. היא החליטה מתי להתקרב ומתי להתרחק, ובכל פעם שהגוף שלה נצמד אליי הרגשתי את החום של האח עולה בי. הריח שלה, משהו בין וניל לים, מילא את החדר, והצחוק הנמוך שלה ליווה כל תנועה.

מצאנו את עצמנו על השטיח. השפתיים שלה נדדו מהצוואר שלי מטה, לאט, בסבלנות של מי שיודעת בדיוק מה היא עושה. לא נשארה פיסת עור שהיא לא גילתה. כשהגיעה נמוך יותר, עצמתי עיניים ונשענתי לאחור, מאבד כל תחושת זמן.

ברגע שהרגשתי שאני עומד להישבר, הרמתי אותה בעדינות אל המיטה. עכשיו היה תורי. טעמתי אותה, הקשבתי לנשימות שלה, לגניחות שהלכו והעמיקו, לכף היד שלה שנאחזה בשיער שלי. היא ביקשה שלא אעצור, ולא עצרתי.

כשנעתי אליה סוף סוף, זה כבר לא הרגיש כמו עסקה. זה הרגיש כמו משהו ששכחתי שקיים. הגענו יחד, בשקט רועד, והאח המשיכה לבעור לידנו. אחר כך שכבנו מיוזעים ומחייכים, וחלקנו סיגריה אחת מול האורות של העיר, בלי צורך לדבר בכלל.