לילה באשראם: שלושה חברים, שלוש נשים ושמיים של הודו

הצחוק שלהם התגלגל מהבקתה ששכרו והגיע עד שדות האורז שבקצה הכפר. איתי, דור ויואב, שלושה חברים מאותו צוות, השתחררו יחד אחרי שלוש שנים בסיירת ועלו על מטוס להודו עוד לפני שהספיקו לפרוק את התיקים הצבאיים. אחרי שירות שבו כל דקה נמדדה וכל לילה נקטע, הם היו צריכים מרחק, אוויר ושקט, כמה שיותר רחוק מהבית. לא היו להם תוכניות, רק כרטיס חזור פתוח ורצון לחיות את הרגע.

חודשיים הם נדדו לאורך תת-היבשת, מהרי ההימלאיה ועד חופי גואה, עד שהגיעו לכפר קטן וירוק לרגלי גבעה, שבו פעל אשראם ותיק. הם שכרו בקתת עץ צנועה בשולי המתחם, עם מרפסת שפנתה אל השקיעה. הימים שם זרמו לאט: יוגה עם עלות השחר, ארוחות אורז ועדשים, שעות של שכיבה בערסלים ותה חריף עם חלב. אבל דווקא השקט הזה, אחרי כל כך הרבה זמן של מתח, העיר בהם רעב אחר לגמרי.

באחד הערבים, כשהשמיים נצבעו בכתום ובסגול, הם הבינו ששלושתם חושבים בדיוק על אותו דבר. בעל הגסטהאוס במורד הדרך כבר סיפר להם, בקריצה, על נשים מהעיר הסמוכה שמגיעות לבקתות של מטיילים בהזמנה מראש. אחרי כמה טלפונים וקצת משא ומתן, נקבעה פגישה. ההמתנה הרגישה להם ארוכה יותר מכל שמירה בלילה חורפי.

הן הגיעו כשהחושך כבר ירד, שלוש נשים בשנות העשרים המאוחרות לחייהן, עטופות בבדים צבעוניים שהדיפו ריח של יסמין וקטורת. הן היו מתוקות וחינניות, עם עיקולים מלאים וחיוכים בטוחים, וכל תנועה שלהן אמרה שהן יודעות בדיוק מה הן עושות. אחת מהן הדליקה מוזיקה שקטה מהטלפון שלה, השנייה מזגה תה, והשלישית כבר התיישבה על ברכיו של דור וצחקה צחוק נמוך.

מהר מאוד הבקתה התמלאה בנשיקות, בבגדים שנשמטו ובאנחות. הנשים הובילו את הבחורים בביטחון, בסבלנות ובתשוקה, ושלושת הגברים, שהורגלו לשלוט בכל מצב, נתנו לעצמם פשוט להיסחף. החום של הגוף שלהן כשנכנסו אליהן היה כמו להיכנס לאש רכה, והם הרגישו כאילו מישהו פתח בפניהם את שערי גן העדן. הלילה היה ארוך והם לא מיהרו לשום מקום, עד שגמרו בזה אחר זה, מותשים ומאושרים.

אחרי מקלחת קרה מתחת לצינור בחצר וכמה דקות של מנוחה על המרפסת, הם חזרו פנימה לסיבוב נוסף. הפעם הם היו אלה שנתנו. כל אחד מהם השקיע את עצמו בבת הזוג שלו, מנשק, מלקק ומלטף עד שהגניחות שלהן התערבבו בצלילי הסיטאר שבקעו מהטלפון. ואז, כמו בתיאום מושלם מימי הצבא, התרוממו שלושתם כמעט באותו רגע ונכנסו אליהן עמוק, כל אחד אל האישה שעינג דקה קודם. הקצב הלך והתגבר, הצעקות מילאו את הבקתה, עד שהגיעו שוב, אחד אחרי השני, באנקות ארוכות.

כשהנשים נפרדו לקראת הבוקר, שלושת החברים ישבו על המרפסת, שתקו והביטו בזריחה. ״על זה,״ אמר לבסוף יואב, ״לא מספרים בכנס של המחזור.״