לפני האוטובוס של שתים עשרה – חלק 1

אור רך של בוקר חדר מבעד לתריס המוגף למחצה, ולקח לי רגע ארוך להיזכר באיזו מיטה אני שוכבת. הסדין היה זר, הריח היה זר, ורק כשסובבתי את ראשי הבנתי: הצד של אלעד היה ריק, השמיכה מקופלת לאחור כמו שארית של לילה. התרוממתי בבהלה קטנה ומשכתי את הכיסוי עד הכתפיים. בגיל עשרים ושתיים עוד לא התרגלתי להתעורר במיטה של גבר. מהמסדרון עלה רחש של מים, ואחריו צעדים יחפים שהתקרבו לאט אל החדר.

הוא הופיע בפתח עם אותו בוקסר אפור מאתמול, שיער פרוע ועיניים עוד מנומנמות. ״קמת סוף סוף,״ חייך, והפיל את עצמו לידי כך שהמזרן כולו רעד. שאלתי כמה השעה, והוא אמר שכמעט עשר. עשיתי חשבון מהיר: האוטובוס שלי חזרה למושב יוצא בשתים עשרה ורבע, ואני צריכה לצאת מכאן בצהריים לכל המאוחר. לו, סטודנט שנה שלישית, הייתה הרצאה באחת. ״אז נשארו לנו שעתיים,״ אמרתי, והמילים יצאו ממני רכות יותר ממה שהתכוונתי.

הוא הרים גבה. ״שעתיים למה? חשבתי על חביתה, אולי סיבוב בשוק, אולי סוף סוף לתלות את המדפים שמחכים פה מאז חנוכה…״ הוא המשיך למנות תוכניות, ואני הבנתי שיש רק דרך אחת לעצור את שטף הדיבור. התגלגלתי מעליו, נשכבתי על כל אורך גופו וחתמתי את שפתיו בנשיקה. כשהרמתי את ראשי, הנחתי את סנטרי על כפות ידיי, שנחו על חזהו החם, והסתכלתי עליו מקרוב.

״את יודעת מה את עושה לי ככה,״ הוא לחש, ״עוד קצת ואני אתחיל להאמין שאת באמת רוצה אותי.״ ״אני רוצה,״ עניתי, וזו הייתה האמת הכי פשוטה שאמרתי מזה זמן. הוא הניע את רגליו בתנועה אחת, פתח את ברכיי משני צדדיו והושיב אותי עליו. דרך הכותנה הדקה של הפיג׳מה הרגשתי אותו, קשה ונוכח, ומשהו בתוכי נדלק בבת אחת. לא ידעתי שגוף יכול להגיב כל כך מהר.

התחלתי לנוע מעליו, בהיסוס בהתחלה, והוא אחז במותניי והוביל אותי לתנועות ארוכות ואיטיות יותר. כל נדנוד הוסיף עוד ניצוץ. ידיי ירדו מחזהו אל בטנו ומשם אל גומיית הבוקסר, שכבר נמתחה עליו עד קצה גבול היכולת, ושחררתי אותו. הוא נשם עמוק, עיניו נעצמו לרגע, ואני המשכתי בקצב שידיו הכתיבו.

אחר כך הוא הפך אותנו בתנועה רכה, ואני מצאתי את עצמי על גבי, הוא מעליי, מפשיל ממני את מכנסי הפיג׳מה. כשהתמקם בין ירכיי, גופי נדרך מעצמו. בפעם הראשונה שלנו זה כאב, ולא ידעתי למה לצפות עכשיו. הוא הרגיש את זה מיד. במקום להמשיך, הוא עצר, חייך אליי ושאל בשקט אם זה בסדר. הנהנתי. הוא התחיל לנשק את בטני, עלה אל השדיים, אל הצוואר, הרים את סנטרי בקצה אפו ורק אז הגיע אל פי. נמסתי לתוך הנשיקה, ובאמצעה הרגשתי אותו נכנס אליי, עדין ובטוח. הכאב לא הגיע. במקומו הגיעה תחושת מלאות חמה שלא הכרתי.

הוא נע בתוכי בקצב שקט ויציב, ואני לא נתתי לו להתרחק, ידיי על גבו, נשימותיו על לחיי. בשלב מסוים כרכתי את רגליי סביבו, ובתנופה אחת החזרתי אותנו למצב שבו התחלנו, אני מעליו. הוא עצם עיניים, ואני למדתי את הקצב של עצמי. הוא התיישב, יד אחת נשענת על המזרן ויד שנייה מחבקת את גבי, והתחיל להרים ולהוריד אותי עליו, כל פעם קצת יותר עמוק. כף ידו גלשה אל עקומת ישבני, ליטפה, חקרה, והוסיפה מגע חדש ומפתיע שהצית בי משהו שלא ידעתי שקיים.

הגל הגיע מהר, חזק יותר מכל מה שדמיינתי. נצמדתי אליו ונתתי לו לשטוף אותי, רועדת, נושמת בכבדות. אלעד הרים אותי בעדינות, הזיז אותי מעט לאחור והגיע לשיא שלו על חזי, ואני עטפתי אותו בידי עד שנרגע. אחר כך הנחתי את ראשי בשקע שבין צווארו לכתפו, ונשארנו כך, חבוקים ושקטים, עד שהלב של שנינו חזר להלום בקצב רגיל. בחוץ המשיכה העיר בבוקר שלה, ואני חשבתי שגם בסיפור אירוטי לא הייתי מעזה לכתוב בוקר כזה.