מלווה לטוקיו

שירה הניחה את המזוודה הריקה בחזרה בארון וסגרה את הדלת בתנופה. “לא הפעם, איתי,” אמרה בלי להסתובב. “אני עייפה משדות תעופה, מבתי מלון וממסיבות קוקטייל של אנשים שאני לא מכירה. תטוס לבד.” היא אמרה את זה בשקט, ואיתי ידע שכשהיא שקטה, אין טעם להתווכח.

הבעיה הייתה שהנסיעה לטוקיו לא הייתה עוד נסיעה רגילה. שבוע שלם של ישיבות עם משקיעים, ארוחות ערב רשמיות ואירועים שבהם מצופה ממנו להופיע עם בת לוויה. הוא היה צריך מישהי שתשב לידו, תרשום, תזכור שמות ותבין רמזים, ומישהי שתעמוד לצידו באירועים בערב ותגרום לו להיראות כמו האיש שהוא רוצה להיות. כל אותו ערב, וגם כל היום שלמחרת, הוא שבר את הראש ולא מצא פתרון.

הפתרון הגיע דווקא עם כוס הקפה של עשר בבוקר. אורלי, מנהלת המשרד, הניחה את הספל על שולחנו ושאלה למה הוא נראה כאילו מישהו גנב לו את הרכב. כשסיפר לה, היא משכה בכתפיה ואמרה בטבעיות גמורה שיש נשים שעושות בדיוק את זה, ליווי מקצועי לנסיעות עסקים, ואם מתחשק לו, גם הרבה יותר מזה. היא קרצה אליו ויצאה, משאירה אחריה ריח של קפה ושאלה שלא נתנה לו מנוחה.

הוא ישב דקות ארוכות מול המסך הכבוי, ואז פתח את הדפדפן. זו הייתה הפעם הראשונה שחיפש דבר כזה, ומשהו בתוכו לחש לו שהיא לא תהיה האחרונה. אחרי כמה שיחות הוא מצא את נעמה. היא שאלה שאלות ענייניות וחדות על לוח הזמנים, על קוד הלבוש ועל אופי המשקיעים, ועוד לפני שנפגשו הוא ידע שמצא בדיוק את מה שחיפש.

בשדה התעופה היא חיכתה לו במעיל בהיר, שיער אסוף ומבט רגוע. היא הייתה יפה בצורה שקטה, לא צעקנית, ומלאה בביטחון של אישה שיודעת מי היא. בטיסה הארוכה הם דיברו על ספרים, על כלכלה ועל אוכל יפני, והוא גילה בה עומק וחוכמה שמשכו אותו אליה עוד יותר מהיופי.

בבקרים היא ישבה לצידו בחדרי הישיבות, רשמה כל פרט, הגישה לו פתק ברגע הנכון וחייכה למשקיעים בדיוק במידה. בלילות, בחדר המלון שמעל אורות העיר, היא הייתה אישה אחרת לגמרי. הסדינים נשרו מהמיטה, הבגדים התפזרו על השטיח, והיא הובילה אותו למקומות בגוף ובנפש שלא ידע שקיימים. היא הקשיבה לכל נשימה שלו, ידעה מתי להאט ומתי להבעיר, והוא גילה בעצמו כוחות שלא הכיר. בכל בוקר הוא התפלא מחדש איך האישה הפרועה מהלילה חוזרת להיות המקצוענית המושלמת שבחדר הישיבות.

הלילה האחרון בטוקיו היה שקט ורך. הם התעלסו לאט, בלי מהירות, כאילו כל אחד מנסה לזכור את השני. לפני שנפרדו בשדה התעופה, איתי הודה לה על שבוע שלא ישכח לעולם והכניס לידה מעטפה עבה יותר ממה שסוכם. היא חייכה, נישקה לו את הלחי ונעלמה בין הנוסעים. בדרך הביתה, מול החלון של המונית, הוא עוד הרגיש את הבושם שלה על הצווארון.