מעל העננים, רק שנינו
תא הטייס היה עולם קטן של סדר מוחלט. מאות נורות זעירות זהרו בירוק ובענבר, המחוגים רעדו בעדינות, ומבעד לשמשה הקדמית נפרש אוקיינוס של עננים ורודים בשעת שקיעה. קפטן יואב ישב מול ההגה במדים מגוהצים ללא רבב, שערו מסודר, אצבעותיו נחות בביטחון על הפקדים. הוא אהב את השקט הזה, את הריכוז, את התחושה שכל השמיים מצייתים לו. הוא טס כבר שש עשרה שנה, ועדיין, בכל המראה, הלב שלו החסיר פעימה.
הדלת שמאחוריו נפתחה בנקישה רכה. שירן נכנסה, ומדי הדיילת שלה נצמדו לגופה כאילו נתפרו עליה ברגע האחרון. שערה היה אסוף לפקעת מושלמת, ובעיניה ריצד אותו ניצוץ שיואב הכיר היטב, וידע שאין לו שום סיכוי מולו. הוא הסב אליה את ראשו לשנייה אחת, והריכוז שלו נסדק.
"איך העניינים בחזית?" שאלה, ונשענה על משקוף הדלת.
"שקט כמו מים עומדים," ענה, וחיוך איטי עלה על שפתיו. "אבל אני לא אתנגד לטייסת משנה. מתנדבת?"
היא לא ענתה מיד. אצבעותיה מצאו את כפתורי הז'קט ופתחו אותם אחד אחד, בלי למהר, עד שנגלה מתחת לחולצה הלבנה הדקה קו עדין של מחשוף. "חשבתי שאתה מעדיף לטוס לבד," אמרה בקול נמוך.
"רק כשאין לידי מישהי ששווה לחלוק איתה את ההגה." הוא הצביע על המושב הריק לצידו. "שבי. בואי נראה אם אפשר להפוך את הטיסה הזאת לבלתי נשכחת."
העקבים שלה נקשו קלות על הרצפה. כשהיא התיישבה, ירכה נגעה בשלו, ושניהם הרגישו את זה באותו רגע, כמו זרם חשמלי שעבר בין המושבים. יואב נשם עמוק. החום של עורה חדר מבעד לבד, וכל מה שהיה ברור לו לפני דקה נעשה פתאום מטושטש.
"בטוח שאתה מסתדר?" היא לחשה.
"אני חושב שאזדקק לכל עזרה אפשרית," השיב, ובתנועה אחת בטוחה העביר את המטוס לטייס האוטומטי. נורית ירוקה נדלקה. השמיים היו בידיים טובות.
ואז הוא פנה אליה. הנשיקה הראשונה הייתה רעבה, נואשת, כאילו חיכו לה שנים. ידו נכנסה אל שערה ושחררה את הפקעת, והשיער גלש על כתפיה. תא הטייס, מקדש הדיוק והשליטה, הפך ברגע לחדר של תשוקה. אצבעותיה של שירן פתחו את מעילו בזריזות של מי שעשתה את זה כבר בדמיונה, וידיו ירדו לאורך מותניה ומשכו אותה אליו.
החולצה הלבנה נשמטה, ואחריה החזייה. יואב החזיק אותה כאילו הייתה דבר שביר ויקר, ליטף, נישק, הקשיב לנשימה שלה שהלכה ונשברה. היא גנחה אל תוך פיו, וידיה כבר עסקו בחגורה שלו, רועדות מעט, נחושות מאוד.
"קפטן," לחשה, "כמה זמן רציתי את זה."
"לא יותר ממני," ענה בקול צרוד.
הוא קם, הרים אותה איתו והושיב אותה על קצה הקונסולה, בין המתגים והאורות. הוא נגע בה לאט, בסבלנות של מי שיודע בדיוק לאן הוא מוביל, עד שראשה נפל לאחור והיא רעדה כולה בזרועותיו. כשנשמתה חזרה אליה, היא דחפה אותו בעדינות חזרה אל המושב. "עכשיו תורי," אמרה, וכרעה מולו, ויואב עצם את עיניו ונתן לעצמו לשקוע בפה החם שלה, באצבעות שלה, בשם שלו שנאמר בלחישה.
כשכבר לא יכול היה לחכות, הוא משך אותה אליו שוב. רגליה נכרכו סביבו, עקביה ננעצו בגבו, והם התחברו בתנועה אחת עמוקה ומלאה. התנועות שלהם היו איטיות ואז עזות, הנשיקות שלו בלעו את הגניחות שלה, ומעבר לשמשה העננים המשיכו לחלוף, אדישים. היא הגיעה ראשונה, ציפורניה בגבו, גופה רועד, והרעד שלה משך אותו אחריה אל השיא, בגניחה עמוקה שנבלעה בצווארה.
הם נשארו כך זמן מה, מחובקים, הלבבות שלהם מאטים יחד. הוא נישק את מצחה.
"אני אוהב אותך, שירן."
"ואני אותך," לחשה, והתכרבלה אל החזה שלו.
מבעד לשמשה השמש שקעה סופית, והשמיים התכהו לכחול עמוק שבו נדלקו הכוכבים הראשונים. שירן הניחה את ראשה על כתפו והביטה החוצה, אצבעותיה מציירות עיגולים קטנים על זרועו. "אתה יודע," לחשה, "בכל הטיסות האלה, עם כל הנוסעים, תמיד חלמתי על רגע כזה. רק אנחנו, בלי אף אחד מאחורי הדלת." יואב חייך, נישק את קצות אצבעותיה, ולרגע אחד הרגיש שאין בעולם שום מקום שהיה מעדיף להיות בו.
ומי שתהה, כן, זה מותר להם. יואב ושירן נשואים כבר שבע שנים. לפני שנתיים הם הגשימו חלום ישן, קנו מטוס טורבו-פרופ קטן מדגם קינג אייר והקימו עסק לטיסות שכר: הוא מטיס, היא מארחת. הלקוחות שהטיסו לברמודה החליטו להאריך את החופשה בשבוע, וכך נפלה בחלקם טיסה ריקה הביתה, רק שניהם, מעל אוקיינוס שלם.
ואיזו טיסה זו הייתה. כשהגלגלים נגעו לבסוף במסלול, שניהם עדיין חייכו.
הוסיפו חוות דעת