נועה והכיסא הריק שמולה

שלום לכולם, אני נועה. אני נערת ליווי, ואת הגברים שבוחרים בי אני מקבלת בכמה דירות דיסקרטיות שאני שוכרת לאורך השנה. למדתי מהר שזה הסידור הנכון בשבילי: זה משתלם יותר לאורך זמן, ואף בניין רגיל לא נותן את השקט ואת הפרטיות שדירה דיסקרטית נותנת, לי וגם למי שמגיע אליי. אבל הסיפור שאני רוצה לספר לכם הפעם לא התחיל באחת הדירות. הוא התחיל דווקא בשולחן לבן, במסעדה הכי מפונפנת בעיר.

“גברתי, אני באמת מצטער, אבל אנחנו צריכים את השולחן.” המלצר, בחור עייף עם שיער פרוע ועניבה שזזה הצידה, הציץ בשעון שלו כאילו הוא מחשב כמה אני עולה לו בכל דקה. “רק עוד עשרים דקות,” ביקשתי, ושמעתי בקול שלי משהו שלא אהבתי, משהו מתחנן. הוא נאנח והציע פשרה: אם אני נשארת, אני מזמינה. “וודקה טוניק,” אמרתי בלי לחשוב, “עם אבסולוט.” זה המשקה שלי לערבים יפים, כשאין לי מצב רוח ליין, משהו קר וחד שמחליק בגרון ומשאיר אחריו חום קטן.

הוא כבר הסתובב ללכת, ואז חזר על עקביו. “אפשר תעודה מזהה?” חייכתי חצי חיוך. אני בת עשרים וארבע, אבל הפנים שלי עדיין משקרות לטובתי, ובעיר מלאה סטודנטים מבקשים ממני תעודה כמעט בכל בר. הוא העיף מבט ברישיון, החזיר לי אותו והבטיח שהמשקה בדרך. נשענתי במרפק על המפה, בדיוק כמו שאמא שלי תמיד אמרה לי לא לעשות, ופתחתי את הטלפון. שום הודעה. כאילו משהו היה אמור להשתנות בחמש הדקות האחרונות.

האצבעות שלי תופפו על הפשתן, העקבים נקשו על רצפת האבן, והברך שלי קפצה מתחת לשולחן בלי רשות. בשולחן הסמוך ישב זוג בשנות החמישים שלהם, והאישה מדדה אותי במבט צדדי ארוך, מהשמלה השחורה הצמודה ועד השפתיים האדומות. הרגשתי את העיניים שלה על העור שלי ופתאום הייתי מודעת לכל תנועה שלי, לכתף החשופה, לשרשרת הדקה שירדה בין השדיים. העצבים שלי בערו, והמשקה עוד לא הגיע.

“איך הוא עושה לי את זה שוב,” לחשתי לעצמי, “ולמה אני ממשיכה לתת לו.” היהלום בטבעת שעל היד השמאלית שלי תפס לרגע את אור הנברשת ונצץ, כאילו לועג לי. קפצתי את האגרופים ונעצתי ציפורניים בכפות הידיים, טריק שאמא שלי למדה פעם מהמטפלת שלה, כדי לא לבכות. ובשום אופן לא התכוונתי לבכות באמצע מסעדת יוקרה בתשע בערב של יום שישי.

הוודקה הגיעה, קרה ומרה בדיוק כמו שצריך. לגמתי ממנה לאט והרגשתי את החום מתפשט מהגרון אל הבטן ומשם למטה, אל הירכיים. ואז הטלפון רטט. לא הוא. לקוח קבוע, גבר שקט עם ידיים חמות, ששאל אם במקרה אני פנויה הלילה. הסתכלתי על הכיסא הריק מולי, על הטבעת, על הכוס. כתבתי לו את הכתובת של הדירה הדיסקרטית הקרובה, השארתי שטר על השולחן וקמתי. לפעמים הלילה בוחר בשבילך, ואת רק צריכה להסכים לו.

בדרך החוצה האישה מהשולחן הסמוך עדיין הסתכלה. הפעם החזרתי לה מבט, ישר בעיניים, ויצאתי לרחוב בצעדים איטיים, מרגישה את השמלה נצמדת לכל קימור. בעוד חצי שעה מישהו יפתח לי את הרוכסן לאט, ואני אשכח לגמרי מכיסא אחד ריק.