אדים, נרות ואישה שחיכתה במים

יש רגעים שנחרטים בגוף לפני שהם נחרטים בזיכרון. הערב ההוא היה כזה. מפגש עם אישה שמעולם לא ראיתי, בדירה דיסקרטית שכל מה שידעתי עליה היה כתובת וקוד לדלת. דיסקרטיות, כך אומרים, היא שם המשחק, והמקום הזה ידע לשחק אותו בשלמות.

נכנסתי לחדר עמוס אדים ואור נרות. היא כבר הייתה שם, שקועה עד הכתפיים בג'קוזי, השיער אסוף למעלה, ושמה, כך אמרה בקול נמוך, ליאת. כשהרימה יד כדי לסמן לי להתקרב, ראיתי את הציפורניים הארוכות, צבועות בגוון יין, בדיוק מהסוג שתמיד עורר בי משהו.

לא היה צורך במילים. פשטתי את בגדיי בלי למהר וירדתי אל המים החמים. כף ידה החלה לשוטט על חזי, הציפורניים מחליקות על העור, נוגעות ולא נוגעות, עד שכל גופי התעורר. החזרתי לה באותה שפה, אצבעותיי לומדות את קימוריה, שפתיי מוצאות את צווארה ואת כתפה הרטובה.

האדים עטפו אותנו כמו וילון שקוף, והעולם שמחוץ לחדר פשוט חדל להתקיים. שמעתי רק את המים מבעבעים סביבנו ואת הנשימה שלה, שהלכה והעמיקה. היא אחזה בעורפי ומשכה אותי אליה לנשיקה ארוכה, איטית, שהיה בה טעם של יין ושל משהו מתוק שלא הצלחתי לזהות. כשהתרחקה לרגע, חייכה חיוך קטן ושאלה בשקט אם זה מה שדמיינתי. אמרתי לה שזה הרבה יותר. היא צחקה, והצחוק שלה הדהד מהקירות הרטובים.

ידעתי שזו פנטזיה שרבים נושאים איתם, להגיע למקום שאיש אינו מכיר ולמצוא שם אישה שמחכה רק לך. אבל לחוות אותה באמת, בגוף, בחום של המים ובמבט שלה, היה דבר אחר לגמרי.

הזמן איבד משמעות. לא הייתה עייפות, לא היו היסוסים, רק שני אנשים שבחרו זה בזו לגמרי. היא הסתובבה, נשענה על שפת הג'קוזי והביטה בי מעבר לכתפה במבט שאמר הכול. התקרבתי מאחור, ליטפתי את גבה, והתחלנו לנוע יחד, המים מתנפצים סביבנו.

מצאנו קצב שהשתנה כל הזמן, פעם עדין ופעם סוער, לפי כל אנחה שלה. הרגשתי שאני מתמסר כולי להנאה שלה, ולא היה אכפת לי בכלל. היה בזה משהו משחרר, להיות כלי של התשוקה של מישהי אחרת.

אחר כך היא התיישבה עליי, המים עד המותניים, ולא הורידה ממני את עיניה לרגע. המבט הזה, הישיר והמתריס, הצית אותי יותר מכל מגע. כשהתיישבה לבסוף על שפת האמבט, נכנעתי לרצון לטעום אותה, לאט, ברוך, עד שרעדה כולה ונשענה לאחור באנחה ארוכה.

לא יכולתי להתאפק עוד. חזרתי אליה, והשיא הגיע כמעט בבת אחת לשנינו, עז ומטלטל. נשארנו שעונים זה על זו במים, מתנשמים, מחייכים. אחר כך אכלנו משהו טעים שהזמנו, עטופים במגבות לבנות, ודמיינו בקול את הפעם הבאה, צוחקים כמו שני חברים ותיקים שחלקו סוד גדול.

"אז מתי נתראה שוב?" שאלתי, כשכבר עמדתי ליד הדלת. היא לא ענתה. רק קרצה, והחזירה את הראש אל האדים.