הדירה הדיסקרטית של אלינה

אלינה הייתה צעירה ממני בעשרים ושבע שנים, ויפה בצורה שגרמה לחדרים להשתתק כשנכנסה אליהם. אני לא משלה את עצמי: היא התחתנה איתי בגלל הכסף. עשיתי הון בבורסה, היה לי פנטהאוז בקומה גבוהה במגדל יוקרה בתל אביב, מכונית שאנשים מסתובבים אחריה ויאכטה שעגנה במרינה. היא באה מבית צנוע באשדוד, בת לעולים חדשים, שהוריה היו צעירים ממני.

ואני אהבתי להציג אותה. אהבתי את הרגע שבו נכנסנו לאירוע וכל החברים שלי הפסיקו לדבר. "תלבשי את חצאית העור השחורה," הייתי אומר לה, "עם העקבים הגבוהים." גברים אחרים שומרים על נשותיהם מפני מבטים; אני התענגתי עליהם. כל מבט כזה היה בשבילי מחמאה, הוכחה נוספת לכך שניצחתי. הייתי מניח יד על גבה החשוף ומרגיש כמו מלך.

ואז היא התחילה להיעלם. ארוחות שקבענו בוטלו ברגע האחרון, עם תירוצים שהלכו והתרבו: אמא שלה לא מרגישה טוב, סבתא שלה בבית חולים. הקול שלה בטלפון היה רגוע מדי. ידעתי שהיא משקרת, ולא הצלחתי לישון בלילות. בסוף הרמתי טלפון ושכרתי בלש פרטי, הכי טוב שכסף יכול לקנות.

הבלש חזר אחרי שבועיים ונשבע שהיא באמת מבקרת את אמא ואת סבתא. הסתכלתי לו בעיניים והבנתי שגם הוא משקר. אז התחלתי לעקוב אחריה בעצמי.

ביטלתי פגישות, השארתי את המשרד בידי הסגן שלי, וישבתי שעות במכונית שכורה, אפורה ואנונימית, מול הבניין שלנו. כשהיא יצאה, נסעתי אחריה במרחק בטוח, עם לב שדפק כמו בפעם הראשונה בחיי. מעולם לא הרגשתי כל כך מושפל, ובאותו זמן כל כך חי.

ראיתי אותה נכנסת, פעמיים ביום לפחות, לבניין מגורים ברחוב סואן במרכז העיר. יום אחד עקבתי אחריה עד הבניין, מצאתי חלון בקומת הקרקע שהווילון בו לא נסגר עד הסוף, והצמדתי אליו את הטלפון. מה שצילמתי שם שינה את חיי.

לאשתי הייתה דירה דיסקרטית. דירה סודית שבה אירחה את החברים שלי, אותם גברים שבהו בה בכל מסיבה, וקיבלה מהם סכומים שמנים. ובין הפנים שראיתי בחלון זיהיתי גם את הבלש ששכרתי. אשתי, שלא חסר לה דבר, הייתה נערת ליווי.

לא חשבתי פעמיים. פרצתי פנימה בדיוק כשאחד השותפים שלי במשרד הניח שטרות על השידה, מסופק ומחייך. הוא החוויר כשראה אותי, ואני רציתי לרסק לו את הפנים. אלינה לא זזה. היא ישבה על קצה המיטה, רגל על רגל, והביטה בי בשלווה מקפיאה.

"למה?" צעקתי. "מה חסר לך בבית?"

היא סידרה קווצת שיער מאחורי האוזן וענתה בקול שקט:

"אני חוסכת ליום שבו אוכל סוף סוף לעזוב אותך."

היא קמה, החליקה את השמלה על ירכיה ועברה לידי, כל כך קרוב שהרגשתי את הבושם שקניתי לה ליום ההולדת. השותף שלי כבר נעלם במדרגות. אני נשארתי לעמוד לבד בדירה הזרה, מוקף בווילונות כבדים ובמראות, והבנתי שכל השנים שבהן התגאיתי בה, היא בעצם ספרה את הימים.