ההפתעה שחיכתה לי בתור לקופה

חודשים ארוכים חיפשתי משהו שלא ידעתי לתת לו שם. לא זוגיות, לא עוד דייט מנומס שנגמר בלחיצת יד, אלא רגע אחד של אש שישחרר אותי מכל העומס שהצטבר. ואז, דווקא בתור הארוך בסופר השכונתי, ביום שישי אפרורי, היא עמדה לפניי. גבוהה, דקה, שיער כהה שנפל על כתפיים חשופות, וקימורים שגרמו לי לשכוח מה בכלל באתי לקנות. משהו בה הזכיר לי את האקסית שלי, ואולי בגלל זה הלב שלי דפק כל כך חזק.

לא האמנתי שאני עושה את זה, אבל פתחתי בשיחה. היא צחקה, הציגה את עצמה כשירן, ובתוך דקות כבר ישבנו בבית קפה קטן מעבר לכביש. בין לגימה ללגימה היא אמרה בפשטות שהיא עובדת עם משרד של נערות ליווי, כמו מי שמספרת שהיא רואת חשבון. חשבתי שהיא מתבדחת. העיניים שלה, הצחוק הנמוך, הדרך שבה נגעה בפרק כף היד שלי כשהדגישה משהו, כל זה הרגיש כמו התחלה של סרט שאני לא רוצה שייגמר. כשהערב התקרר היא רכנה אליי ושאלה בשקט אם אני גר רחוק. הנהנתי, והיא חייכה: “אז למה אנחנו עוד פה?”

בדירה שלי לא היה צורך במילים. היא סגרה את הדלת מאחורינו, הצמידה אותי בעדינות לקיר ופתחה את הכפתורים של החולצה שלי אחד אחד, לאט, כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם. הנשימה שלה ליטפה את הצוואר שלי, הציפורניים שלה טיילו על הבטן, ואני הרגשתי איך כל הגוף שלי נדרך לקראתה. כשירדה על ברכיה והסתכלה אליי מלמטה בחיוך שובב, ידעתי שהלילה הזה ייחרט לי בזיכרון.

ניסיתי לשאול שוב על העבודה שלה, והיא השתיקה אותי בנשיקה עמוקה. הובלתי אותה לספה, הרמתי את שולי החצאית וגיליתי שלא טרחה ללבוש דבר מתחתיה. “באת מתוכננת,” לחשתי, והיא רק משכה אותי אליה: “אל תדבר. תרגיש.” היא עלתה עליי, והתנועה שלה הייתה איטית ומדודה, ואז מהירה ורעבה. החום שלה עטף אותי, והחדר כולו הצטמצם לקצב של הירכיים שלה ולגניחות הקטנות שברחו לה מהשפתיים.

רציתי לתת לה בחזרה כל מה שקיבלתי. השכבתי אותה על הכריות, נישקתי את הבטן ואת הירכיים, ירדתי נמוך יותר ונתתי ללשון שלי לחקור עד שהאצבעות שלה ננעצו בשיער שלי והגוף שלה רעד תחתיי בגל ארוך. רק אז, כשהיא עוד מתנשמת, היא דחפה אותי לאחור ולקחה את השליטה בחזרה, עד שגם אני נשברתי בבת אחת, מותש ומאושר, והיא ליקקה את שפתיה בחיוך של מנצחת.

שכבנו רגע בשקט. ואז, בלי הקדמות, היא קמה, אספה את הבגדים מהרצפה והתלבשה במהירות מקצועית. “יש לי עוד התחייבות,” אמרה, נשקה לי על המצח ויצאה. עוד לפני שהדלת נטרקה עד הסוף, הטלפון שלי רטט. על המסך הופיע השם של אסף, החבר הכי ותיק שלי. “נו?” הוא צחק, “איך מתנת יום ההולדת?” נשענתי לאחור, צוחק בעצמי, ומבין שהחבר'ה שלי שוב דאגו לי בגדול. יש חברים, ויש חברים כאלה.