הלילה שבו עידו הפסיק להיות הבדיחה

יש בדיחות שמצחיקות בפעם הראשונה, ויש בדיחות שהופכות לצל שהולך אחריך לכל מקום. אני עידו, בן עשרים וחמש, ובחבורה שלי אני הבדיחה הזו. בכל ערב בירה, בכל מסיבה, מישהו תמיד מוצא דרך להזכיר שהחבר הכי טוב שלהם עוד לא נגע באישה. בישראל של היום, בעידן של אפליקציות היכרויות ושל סטוריז מכל מועדון, גבר בגילי שעדיין לא היה עם אף אחת הוא כמעט מוצג מוזיאון.

במשך שנים ניסיתי להבין למה זה קורה דווקא לי. אני לא מכוער, להפך. אני בנוי טוב, יש לי חיוך שגורם לבנות לחייך בחזרה, ואני יודע שהטבע לא קימץ איתי גם במקומות הפחות גלויים. יש לי חברות קרובות, יפהפיות אמיתיות, שמספרות לי סודות ומתייעצות איתי על הגברים שלהן. אבל ברגע שהשיחה מתקרבת לרגע הזה, לנשיקה, למגע, משהו בי קופא. הידיים מזיעות, הלשון נתקעת, ואני הופך לבחור מגומגם שמחפש את היציאה הקרובה. בסוף הפסקתי לנסות להבין.

אבל הלחץ לא הפסיק. לאט לאט התחלתי להאמין בעצמי שזה פשוט לא יקרה לעולם. נמאס לי מהלילות הבודדים מול המסך, מהפנטזיות שנשארות בתוך הראש. רציתי גוף חם אמיתי, נשימה אמיתית על הצוואר, ולא עוד חלום שמתפוגג בבוקר. ולילה אחד, אחרי עוד ערב של עקיצות מהחבר'ה, קיבלתי החלטה.

התקשרתי לבעלים של סוכנות ליווי מוכרת, ובקול רועד מעט אמרתי לו בדיוק מה אני רוצה: שתי נערות ליווי, הטובות ביותר שיש לו, באותו ערב. הוא לא צחק. הוא רק שאל כמה שאלות, הסביר את הכללים, ואמר שהוא ידאג לכל השאר. הייתה לי עוד בקשה אחת, קצת מביכה: רציתי לתעד את הערב, הוכחה שתסתום את הפה לכל מי שצחק. הוא העביר את הבקשה לבנות, והן הסכימו בתנאי אחד ברור, שהפנים שלהן יוסתרו מאחורי מסכות. הסכמתי מיד.

כשנכנסתי לחדר, כמעט נעתקה נשימתי. שתיהן חיכו לי באור רך, אחת כהת שיער עם עיניים בוערות, השנייה בלונדינית עם חיוך שמבטיח צרות מתוקות. הן ראו את המבוכה שלי וחייכו, וזה הספיק כדי שאשתחרר קצת. הראשונה ניגשה, פתחה את כפתורי החולצה שלי אחד אחד והניחה נשיקות איטיות על כל סנטימטר של עור שנחשף. השנייה נצמדה אליי מאחור, הידיים שלה גלשו במורד הבטן, ובתוך דקות ספורות הגוף שלי נכנע לגל ראשון ומטלטל.

זה היה רק הפתיחה. במשך שלוש שעות הן הובילו אותי, לימדו אותי, צחקו איתי ושאלו בכל רגע מה טוב לי. גיליתי צדדים בעצמי שלא ידעתי שקיימים, והגעתי לשיא שוב ושוב עד שאיבדתי ספירה. כשיצאתי משם, הרחוב נראה אחרת, האוויר הריח אחרת, ואני הלכתי כאילו אני מרחף.

החבר'ה ראו את ההוכחה והבדיחות נעלמו בן לילה. אבל המתנה האמיתית הגיעה אחר כך: חודשיים לאחר מכן הכרתי את שירה, ובפעם הראשונה בחיי לא קפאתי. הביטחון שקיבלתי באותו לילה נשאר איתי, ואני עדיין מודה בלב לשתי הנשים שעזרו לי לשבור את הקיר.