המלכה של הצפון

מרחבא, ושלום לכל מי שקורא. שמי ראניה, אני בת שלושים וחמש, ואני אישה מאמינה. ועם זאת, כבר שתים עשרה שנה אני חלק מצוות נערות ליווי בצפון, בסוכנות ותיקה שנקראת “החדר מחכה לך”. שם קצת שובב, אני יודעת, אבל המוניטין שלה רק הולך ומתחזק משנה לשנה, וגם שלי איתה. אני אוהבת את העבודה הזאת. אוהבת את הרגע שבו גבר נכנס לחדר מתוח, ויוצא ממנו קל יותר.

בהתחלה הסתרתי. מי בכלל מספר דבר כזה? אבל עם השנים משהו בי השתחרר. למדתי לעמוד זקופה ולא להתנצל על הבחירות שלי. ההורים שלי היו הראשונים לשמוע, והתגובה הייתה סוערת, אבל אני עקשנית מטבעי ולא זזתי. אחריהם סיפרתי לחברות הקרובות, לחברים מהשכונה שגדלו איתי, ולאט לאט לכל מי שחשוב לי. היו שכעסו, היו שחיבקו, ובסוף, כמעט כולם קיבלו אותי כמו שאני. זה היה שווה הכול.

אני יודעת שלא שמעתם על הרבה נשים כמוני. בחברה שלי זה לא דבר שמדברים עליו. אבל בדיוק בגלל זה, בסוכנות ראו בי אוצר. הלקוח הראשון שהגיע אליי מהקהילה שלי היה גבר בשם סאמר, צעיר ממני בכמה שנים ואמיד מאוד. בפעם הראשונה הוא היסס, ישב על קצה המיטה, כמעט לא הרים עיניים. אבל כשנפתח, הייתה בו אש. הלילה ההוא היה פרוע, מלא תשוקה ונשימות, והוא יצא ממני עם חיוך שלא ירד לו מהפנים. בדלת הוא עוד הסתובב, כאילו רצה להגיד משהו, ורק אמר “נתראה”. ידעתי שהוא יחזור.

מאז הוא הגיע בקביעות, פעמיים בשבוע, בשלישי ובשישי, תמיד בתשע וחצי בבוקר. ואני, שמתה לישון עד הצהריים, התחלתי לקום מוקדם בשבילו. כי כבר מהמפגש הראשון ראיתי מה מסתתר בו. גבר מצליח, עם כסף ועם עסקים, שבפנים הרגיש קטן. אז עבדתי איתו לאט. מגע, מילה טובה, מבט שאומר לו שהוא רצוי. נתתי לו להוביל, ואז לימדתי אותו להוביל טוב יותר. ראיתי איך הכתפיים שלו מתיישרות, איך הקול שלו מתחזק. ידעתי שיום אחד זה ישתלם לשנינו.

בהתחלה הוא לא העז לספר לאף אחד. מה יגידו החברים? שהוא מבקר אצל אישה מאמינה, ועוד מבוגרת ממנו? אז דיברתי איתו על זה, לא פעם ולא פעמיים. רציתי שיפסיק להתבייש בעצמו, ובכנות, רציתי גם שהחברים שלו יכירו אותי. “אין במה להתבייש,” אמרתי לו בכל פעם, ומסדרת לו את הצווארון לפני שיצא. “אתה גבר שיודע מה הוא רוצה. תתנהג ככה גם בחוץ.”

ויום אחד, אחרי בוקר ארוך במיוחד, הוא שאל בשקט אם יוכל לספר עליי לכמה חברים. השארתי אותו לחכות כמה שניות, רק בשביל ההנאה, ואז הנהנתי. מאז אני הכי מבוקשת בסוכנות, ויש חודשים שבהם רשימת ההמתנה אליי ארוכה כמו הכביש לגליל. מלכה, כבר אמרתי? ובכל בוקר שלישי, בתשע וחצי, אני עדיין קמה מוקדם ומחכה לגבר שהיה הראשון, זה שבזכותו הכול התחיל.