הסוחר מהשוק בבאר שבע

הסיפורים שמספרים על הגברים מהמדבר, מתברר, אינם רק סיפורים. אני יודעת את זה עכשיו מקרוב, יותר מקרוב ממה שהעזתי אי פעם לדמיין. אני נשואה כבר עשר שנים, ובעלי מבלה את רוב השנה בפרויקטים מעבר לים. הבית גדול ושקט, הלילות ארוכים, והגוף שלי, שאף פעם לא שכח מה הוא רוצה, התחיל לצעוק אליי בשקט. כמה זמן אפשר להסתפק במגע של עצמי?

הכול התחיל בשוק של באר שבע, ביום חמישי חם, כשהלכתי לקנות פירות וירקות לסוף השבוע. ג׳מאל עמד מאחורי הבסטה שלו, ידיים חזקות על ערימת אבטיחים, וכשעברתי לידו הוא אמר לי משהו מחמיא בקול נמוך. חייכתי חיוך קטן, מנומס, והמשכתי ללכת. לא חשבתי על זה יותר מדי. לפחות כך אמרתי לעצמי.

שבוע אחר כך חזרתי, ושוב הוא היה שם. הפעם, כשהחיוך שלו נדלק למראה שלי, הלב שלי עשה קפיצה שלא ציפיתי לה. הוא לא היה יפה במובן הקלאסי, אבל היה בו משהו גברי ויציב, מהסוג שגורם לאישה להרגיש שאפשר להישען עליו ולהיות נחשקת באמת. המבט שלי ירד, בלי שהתכוונתי, אל המכנסיים שלו, והבליטה שם אמרה לי כל מה שהייתי צריכה לדעת. הוא תפס את המבט וצחק בקול. ניגשתי לבסטה, הפכתי עגבניות בידיים, ובין לבין לחשתי לו את מספר הטלפון שלי.

הוא התקשר באותו ערב. קבענו להיפגש למחרת בבוקר, באחת הדירות הדיסקרטיות בבאר שבע. שנינו ידענו בדיוק לשם מה, ושנינו רצינו את זה. הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא שזה לא יקרה אצלי. בשכונה שלי לכל חלון יש עיניים, ויש לי הרבה מאוד מה להפסיד.

בחרתי שמלה קצרה ודקה, חוטיני, בלי חזייה. החזה שלי עמד זקוף גם כך, ורציתי שירגיש את זה מהרגע הראשון. כשנכנסתי, הוא כבר חיכה לי, עומד באמצע החדר רק בבוקסר, חסר סבלנות כמו נמר בכלוב. שחום, גבוה ממני בראש, כתפיים רחבות, ומתחת לבד הדק כבר יכולתי לראות שהשמועות לא הגזימו.

הוא לא אמר מילה. רק פתח את זרועותיו, ואני נכנסתי לתוכן. הוא הרים אותי בקלות, כאילו אני שוקלת כלום, ואני כרכתי את רגליי סביבו. כשהוא הוריד אותי אליו לאט, הרגשתי אותו ממלא אותי עד הסוף, עמוק יותר מכל מה שהכרתי. צעקתי בלי להתבייש. הוא החזיק לי את המותניים, הרים והוריד אותי בקצב שהלך והתחזק, עד ששנינו התפרקנו יחד, מתנשפים, מצח אל מצח.

הסיבוב השני, במיטה, נמשך כמעט שעה. הוא לקח אותי מכל כיוון, בסבלנות של מי שיודע בדיוק מה הוא עושה, ואני הפסקתי לספור כמה פעמים הגעתי. מאז עברנו לא מעט דירות דיסקרטיות בבאר שבע, ואני כבר יודעת דבר אחד בוודאות: על הגבר הזה אני לא מוותרת. ובכל יום חמישי, כשאני עוברת בין הבסטות, אני עדיין מרגישה את המבט שלו על הגב שלי, חם כמו שמש של צהריים בנגב.