ורד הדרום של תל אביב

הלילה ירד לאט על גגות תל אביב, והשלוש עמדו על המרפסת הרחבה של הפנטהאוז, עטופות בשמלות משי דקיקות שהרוח הקלה הצמידה לגופן. ולריה הרימה את כוס השמפניה אל האורות הרחוקים, כאילו הציעה לעיר הרמת כוסית. דניאלה ופאולינה עמדו לצידה בשקט, מחייכות את אותו חיוך שקט של נשים שיודעות משהו שאחרים עוד לא גילו. ״הם בטוחים שהעיר הזאת שלהם,״ אמרה ולריה ברכות, ״והלילה הם יגלו כמה טעו.״

הערב ההוא היה ערב הבכורה של מה שכינו ״הסלון״. דירה דיסקרטית בקומה העליונה, רשימת אורחים שנבחרה בפינצטה, שומר בכניסה שבודק מילת קוד, נרות ריחניים בכל פינה ומוזיקה לטינית חרישית שזלגה מהרמקולים. עורכי דין בכירים, יהלומנים, שני חברי כנסת ומפיק טלוויזיה מוכר טיפסו במעלית אחד אחרי השני, כל אחד בטוח שהוא המוזמן החשוב באמת.

דניאלה קיבלה את פני גדי, איש הון שכל העיר מכירה את שמו, והעבירה ציפורן עדינה לאורך צווארון החולצה שלו. ״הערב אתה לא מחליט על שום דבר,״ לחשה, ״אתה רק נהנה.״ הוא צחק, אבל הצחוק נעצר בגרונו כשהיא אחזה בידו והובילה אותו פנימה. פאולינה הזמינה את השר לשעבר אל החדר האדום, שם כל פרט – הבד, האור, הקצב – הוכן מראש לפי מה שביקש בעצמו ובמפורש, מילה במילה.

המסיבה נמשכה עד שהשמיים האפירו. בבוקר כל האורחים יצאו מסונוורים, עם תחושה שהשתתפו במשהו שאין לו שם. כבר בשבוע שאחרי, הסוכנויות הוותיקות בעיר הרגישו את הקרקע זזה. הן ניסו להפיץ רכילות, להפעיל מכרים, לשלוח מבקרים מטעם עצמם. אבל השלוש הקדימו אותן בכל צעד: מערכת הזמנות מוצפנת, מאבטח קבוע בדלת, ושיקול דעת שלא השאיר שום פרט ליד המקרה.

והגברים? הם לא רצו לחזור לאף מקום אחר. הם התמכרו לאלגנטיות, לרגע שבו מותר סוף סוף להניח את השליטה מהידיים מתוך בחירה, ללהט הדרום אמריקאי שבא עם חוקים ברורים ועם כבוד. ״זה לא רק גוף,״ אמרה ולריה מול מצלמה של כתבת לילה באמצע הקיץ, ״זו אומנות של הנאה.״

מה שהן לא ידעו הוא שבמשרד שקט במרכז הארץ, מישהו כבר פתח עליהן תיק. ״איום לא שגרתי על הצמרת,״ קבע קצין בכיר, והמבצע קיבל שם קוד: ורד הדרום. אלון, סוכן לשעבר עם קול נמוך וחיוך מתגלגל, נשלח להתקרב אליהן בדמות יזם הייטק.

הוא פגש את ולריה בווילה בהרצליה פיתוח, מתחת לעצי בוגנוויליה. היא הניחה יד על חזהו, הקשיבה לפעימות, ולחשה: ״יש לך יותר מדי סודות, וזה בדיוק מה שמושך אותי.״ באותו לילה, כשהמשי החליק מכתפיה והוא שאל בעיניים אם להמשיך, היא משכה אותו אליה בלי היסוס. הנשיקות היו איטיות, עמוקות, כמו גלים שמתנפצים בהרצליה בלילה. הוא חשב שהוא זה שמפתה. היא כבר ידעה בדיוק מי הוא.

בתוך שבועות אלון שקע עמוק מדי. הוא הוציא כסף, חזר שוב ושוב לסלון, ואפילו חסם במו ידיו פריצה שתוכננה לדירה. השלוש, בינתיים, הרחיבו את הממלכה: מומחה מחשבים מברזיל, רשת קשרים עם רופאים, עיתונאים ואנשי ביטחון. ואז הגיעה הודעה אנונימית בטלגרם – רק תמונה של כפתורי חפתים מוכרים מונחים על כורסת קטיפה אדומה, ומשפט אחד: ״מי שמתייחס לנשים כניצבות, יגלה שהן כותבות את התסריט.״

הצמרת רעדה. ולריה רק הדליקה נר ריחני והשאירה פתק קטן על שולחן ראש האגף: ״באנו לשנות את חוקי המשחק, לא לשחק לפיהם.״