זר בפתח הפאב

יום שישי כבר נגע בחצות כשהדס צפרה לי מלמטה. ירדתי בשמלה שחורה קצרה ובעקבים שלא נעלתי חודשים, והיא שרקה לי מהחלון כמו נער. נסענו לפאב הקבוע שלנו, ברחוב קטן ליד שדרות רוטשילד, באזור שבו בין הבארים מסתתרות גם הדירות הדיסקרטיות בתל אביב שכולם מכירים ואף אחד לא מדבר עליהן.

ליד הדלת עמדה חבורה של גברים, מעשנים ומתלבטים אם להיכנס. אחד מהם, גבוה, כתפיים רחבות, זקן מטופח, הרים את העיניים בדיוק כשעברתי. הוא לא הסיט אותן. חיוך איטי, כמעט חצוף, נמתח על השפתיים שלו, ואני הרגשתי את החום עולה לי בצוואר. זה נמשך שנייה, אולי שתיים, אבל משהו בתוכי ידע שהלילה הזה כבר כתב את עצמו.

בפנים האוויר היה סמיך. בושם של זרים, ריח של בירה שנשפכה, שאריות עשן מהפטיו, ובס שהרעיד את הרצפה. הרגשתי קלה כמו שלא הרגשתי מזמן, משוחררת מהשבוע, מהבוס, מהמחשבות. התיישבנו על הבר המרכזי, הזמנתי קוסמופוליטן אחד ששתיתי לאט, והדס כבר שלחה מבטים לגבר עם משקפיים שישב מולה. תוך רבע שעה הבנתי שהיא בעולם משלה, ושאני לבד עם הלילה.

ואז הוא הופיע לידי. לקח לי רגע לזהות אותו מקרוב, ואז הלב שלי קפץ. ״אני עמית,״ אמר, ״ואני חושב שאני חייב לך משקה על כך שהסתכלתי עלייך ככה בכניסה.״ סירבתי בחיוך. הוא התעקש, בעדינות, ואמר שזה ייפגע בכבודו, ובסוף הסכמתי. הוא הזמין לעצמו וויסקי, ואני ביקשתי מים מוגזים עם לימון. רציתי לזכור כל רגע.

השיחה זרמה כאילו אנחנו ממשיכים משהו שהתחיל מזמן. צחקנו על אותם סרטים, על אותה שכונה שגדלנו בה בלי להכיר, על הפחד המשותף שלנו מטיסות. כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו הייתה בהן הבטחה. התקרבנו בלי לשים לב, הברך שלו נגעה בשלי, והריח שלו, ארז ומשהו מתקתק, עטף אותי. כשהוא רכן לנשק אותי, הנחתי יד על החזה שלו ועצרתי אותו בעדינות. ראיתי את האכזבה, והיא כמעט שברה אותי, כי רציתי בדיוק את מה שהוא רצה.

לקראת שתיים הוא שאל, בשקט, אם אני רוצה להמשיך את הערב אצלו. הלב אמר כן, הראש היסס. פחדתי לקלקל משהו שעוד לא התחיל. ואז הבנתי שאני מבוגרת, צלולה ויודעת מה אני רוצה, ושאני מחליטה לתת לעצמי את הלילה הזה. אמרתי כן, והתכוונתי לזה.

במונית הוא החזיק לי את היד וליטף את פרק כף היד באגודל, ותנועה כל כך קטנה הרטיטה אותי כולי. הדירה שלו הייתה מפתיעה: רהיטים בסגנון שנות השישים, תקליטים על הקיר, צמח מונסטרה ענק בפינה. הוא פתח בקבוק קברנה, מזג שתי כוסות קטנות, ודיברנו על הספה עד שהשתיקות נעשו טעונות יותר מהמילים.

במיטה, בין סדינים אפורים רכים, הוא נישק אותי סוף סוף, לאט, כאילו הוא טועם. כשהוריד את השמלה גילה את ההלבשה התחתונה מתחרה שקניתי באותו בוקר בלי לדעת למה, והמבט שלו גרם לי להרגיש היפה בעולם. הוא שאל לפני כל צעד, ואני עניתי בגוף שלי. הידיים שלו היו סבלניות ורעבות בבת אחת, ובסוף נסחפנו שנינו בגל שלא חוויתי כמותו.

בבוקר הוא הסיע אותי הביתה ונשק לי על המצח. חיכיתי לטלפון שלו יום, ואז שבוע. הוא לא התקשר. כאב לי, ואחר כך הבנתי. יש לילות שנועדו להיות רק לילה אחד. אבל עד היום, כשאני עוברת ליד הפאב ההוא, אני מאטה את הצעדים.