לילה אחד מעל המפרץ: הפנטזיה החיפאית של רונן

שתים עשרה שנים של נישואים לימדו את רונן הרבה דברים, אבל לא הצליחו לכבות פנטזיה אחת שבערה בו בשקט. הוא גדל בבאר שבע, חי את כל חייו בין החום היבש של הנגב לבין שגרת המשרד, ותמיד דמיין את חיפה כעיר אחרת לגמרי. עיר של מדרונות ירוקים, של אורות נמל ושל נשים שאומרים עליהן שיש בהן חום שאין בשום מקום אחר. כשהחברה שלחה אותו לשלושה ימי פגישות בכרמל, הוא ידע כבר בנסיעה צפונה שהפעם הוא לא יחזור הביתה עם הפנטזיה הזו שלמה.

בערב הראשון, אחרי מקלחת ארוכה במלון שצופה על המפרץ, הוא ישב על המיטה עם הטלפון ועבר בין פרופילים של נערות ליווי בחיפה. הלב שלו הלם כמו לפני דייט ראשון, למרות שמזמן לא היה לו כזה. ואז הוא ראה אותן: קטיה, בלונדינית בעלת מבט כחול וקימורים נדיבים שאי אפשר היה להתעלם מהם, ולצידה מאיה, כהת עור ושיער, עם גוף חטוב שנראה כאילו נחצב בידי פסל. הוא לא התלבט הרבה. אם כבר מגשימים חלום, חשב, אז עד הסוף.

הדפיקה בדלת הגיעה פחות משעה אחר כך. רונן, עטוף בחלוק הלבן של המלון, קרא להן להיכנס, והן נכנסו יחד, מחייכות, מביאות איתן ניחוח של בושם ושל אוויר ים. ההיכרות הייתה קצרה ומנומסת, והוא שם לב בהקלה שהן נראות בדיוק כמו בתמונות, ואולי אפילו יפות יותר. הוא שאל אם הן בסדר עם הערב כפי שתיאם, והן הבטיחו לו בחיוך שהן בדיוק במקום שבו הן רוצות להיות.

הוא מזג יין אדום לשלוש כוסות, והן השקו אותו מכוסן כמו במשחק. מישהי הפעילה מוזיקה מהטלפון, ופתאום כולם רקדו באמצע החדר, צוחקים, נוגעים, מתקרבים. קטיה נישקה אותו ראשונה, נשיקה איטית שהשאירה טעם של יין על שפתיו, ומאיה נצמדה מאחוריו ונשפה בעדינות על צווארו ועל תנוך אוזנו. החלוק נפתח מעצמו, ואף אחד לא טרח לסגור אותו.

מה שקרה אחר כך היה מערבולת של ידיים ושל שפתיים. קטיה ירדה לאט על ברכיה, ממלמלת מחמאה שגרמה לו להסמיק, ומאיה לא הפסיקה לנשק אותו, עמוק ורעב, כאילו ניסתה לשתות ממנו את כל השנים שבהן חלם על הרגע הזה. רונן הרגיש את כל גופו מתעורר, כל עצב, כל נשימה.

הוא הוביל אותן אל המיטה הרחבה, והן נשכבו לצידו, צחקוקים נמהלים באנחות. הוא עבר מאחת לשנייה, מתמסר לכל אחת בתורה, והן הדריכו אותו בעדינות ובביטחון של נשים שיודעות בדיוק מה הן עושות. הלילה התערבל לרצף של גלים, והשיא הראשון הגיע חזק ומטלטל, כזה שמשאיר אותך מתנשף ומחייך אל התקרה.

הן לא מיהרו לעזוב. מאיה ליטפה את חזהו ולחשה שהערב עוד לא נגמר, וקטיה צחקה והסכימה. רונן נתן להן להוביל, ונתן להן את כולו, עד שהגיע גל שני, איטי ועמוק יותר מהראשון, שהשאיר את שלושתם שקועים בסדינים הסתורים.

אחר כך הכול קרה מהר. הן קמו, התלבשו בתנועות מדויקות, סידרו שיער מול המראה ושלחו אליו נשיקה אחרונה באוויר. לפני שהספיק למצוא מילה אחת, הדלת נסגרה מאחוריהן. רונן נשאר לבד מול החלון, אורות הנמל מנצנצים למטה, וחייך. זה היה בדיוק כמו שרצה: לילה אחד, מושלם ושקט, שאף אחד חוץ ממנו לא יודע עליו.