מלכת עצמי

אני לא מגיעה אליך עם מבט מושפל ומחיר שמתנצל על עצמו. אני לא עוד שם שקוף מתחת לתמונה מוחלקת בפילטר, כזה שמתחלף כל עונה, ואני לא עוד נערת ליווי ברמת גן שאיש לא זוכר למחרת. את הכינוי שלי בחרתי עוד לפני שפתחתי את הדף הראשון: מלכת עצמי. לא כדי למשוך עיניים, אלא כדי שבכל בוקר, מול המראה, אזכור מה הבטחתי לעצמי.

הזמן שלי שייך לי. הגוף שלי שייך לי. גם הכסף שנכנס לחשבון, עד השקל האחרון. אני זו שמחליטה מי עובר את סף הדלת, ולא רק מתי הוא יוצא ממנה. כל מפגש אצלי הוא בחינה שעוברת בשני הכיוונים: לא רק אם אני מוצאת חן בעיניו, אלא אם הוא ראוי להישאר.

הייתי בת עשרים וחמש כשעשיתי את הצעד. אף אחד לא דחף אותי, שום חוב לא רדף אחריי. פשוט נשחקתי: שנתיים מול אוזניות במוקד שירות לקוחות, תואר שנתלה על הקיר ולא פתח אף דלת, וערבים שבהם הרגשתי שמישהו אחר מחזיק לי את ההגה. לילה אחד עמדתי מול המראה בחדר האמבטיה הקטן ואמרתי בקול: או שאת נוהגת בחיים שלך, או שהם גוררים אותך מאחוריהם. ולמחרת קפצתי. לא לתהום, אלא אל עצמי.

אני רואה מעט גברים, ובוחרת אותם בקפידה. כאלה שמבינים שאת השעה איתי לא קונים, אלא מכבדים. קודם יש כוס יין ושיחה, יש גבולות שנאמרים בקול, ויש טקס קטן של היכרות לפני שהידיים מתחילות לדבר. אני תמיד שואלת אותו, בשקט, כשהוא עוד יושב על קצה הספה: מה באמת הבאת איתך לכאן הערב? רובם מגמגמים, אבל הם נשארים, ולאט לאט מגלים את התשובה בעצמם.

הדירה השכורה שלי היא הממלכה שלי, וכל פרט בה נבחר בכוונה. נר בניחוח ענבר, מצעים בצבע שמנת שמריחים כמו מלון בחו״ל, אור עמום שמחמיא לעור ומרכך כל קו. כאן אני לא סחורה על מדף. כאן אני חוויה שמתרחשת לאט, נשימה אחרי נשימה, מגע אחרי מגע.

שואלים אותי לפעמים אם זה בודד. לפעמים כן, אני לא אשקר. אבל לא יותר בודד משנים מול בוס שלא טרח לזכור איך קוראים לי. לפחות כאן החוקים כתובים בכתב ידי. היו כאלה שבאו בטוחים שינהלו אותי, וגילו מהר מאוד שטעו. והיו אחרים, שדווקא על הסדין הלבן התפרקו מולי וסיפרו על אב חולה, על אישה שהלכה, על בית שהתרוקן. לא תמיד נגעתי בהם; לפעמים רק החזקתי יד, נתתי לשקט לעשות את שלו, וחיכיתי עד שהנשימה שלהם תתיישר.

זה מה שאני נותנת, אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך: נוכחות. קרבה שאין לה הגדרה במילון. פעם אחד מהם, גבר בשנות הארבעים עם ידיים של נגר, לחש לי בחושך שאף אישה לא הביטה בו ככה, כאילו הוא שווה יותר ממה שהוא מרגיש. עניתי לו שזה כי רגילים להסתכל עליו מלמעלה, ואני בוחרת להסתכל לו בגובה העיניים. אני לא מבטיחה אהבה ולא מוכרת חלומות. אני נותנת רגע אחד של אמת, ואחר כך נועלת את הדלת.

בכל לילה, כשאני חוזרת לדירה האחרת שלי, זו שאף לקוח לא ראה, אני מסירה את האיפור ופותחת מחברת עם כריכת עור. שורה אחת בלבד, באותו כתב יד: אני לא שייכת לאף אחד. אני מלכת עצמי. וזה מספיק לי.

הקול מהעבר

זה היה ערב רביעי, ערב שאני שומרת בדרך כלל לקבועים. שניים מהם כבר באו והלכו, גברים מנומסים ומדויקים, כאלה שנכנסים בזמן ויוצאים בלי רעש. השעון הראה תשע ורבע כשהטלפון רטט על השיש. מספר לא מוכר. הקול שעלה מהצד השני נגע בי עוד לפני שהמוח הספיק לזהות אותו.

״סליחה, אני לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון… את זו שקוראים לה מלכת עצמי, נכון?״ שתקתי. ואז, בזהירות של מי שמתקרב לחיה פצועה: ״נועה? זו את?״ שלוש שנים אף אחד לא קרא לי ככה. הרגשתי את הדופק עולה לי לגרון.

״מי מדבר?״ ניסיתי לשמור על קול יציב, והוא בגד בי ועלה חצי טון. ״עומר. מהחוג לקולנוע. ישבנו אחד ליד השנייה בסדנת התסריט, את זוכרת?״ זכרתי. איך יכולתי לשכוח את הבחור השקט מהשורה השלישית, זה שתמיד השאיר לי מקום, שתמיד שם לב, ואף פעם לא העז להישאר אחרי השיעור.

הוא דיבר מהר, כמו מי שמפחד שינתקו לו. ״נתקלתי במודעה במקרה, אני נשבע. לא חיפשתי כלום. אבל העיניים בתמונה… ידעתי שזו את. הייתי חייב לשמוע.״ ואחרי רגע: ״אני לא בא לשפוט. רק… את היית אחרת. חשבתי שתכתבי סרטים.״

״ומי אמר לך שזה לא תסריט?״ שאלתי, רכה וחדה באותה נשימה. הוא השתתק. ״בחרתי בזה, עומר. בדיוק כמו שבחרתי להפסיק לרדוף אחרי מפיקים שלא קוראים אפילו את העמוד הראשון. זו לא נפילה. זו הפעם הראשונה שאני מחזיקה את העט.״

הוא נשם לאט. ״זה מוזר לי,״ אמר לבסוף. ״אבל איכשהו, זה הכי את שיש.״ חייכתי אל החלון החשוך. בפעם הראשונה מישהו מהחיים הקודמים שלי ראה אותי כמו שאני עכשיו, ולא ברח. הצעתי שניפגש, לא בדירה ולא כלקוח, סתם לקפה בבית קפה קטן ליד הבורסה, כמו שני אנשים שמצאו זה את זו על מפה שאף אחד מהם לא שרטט. והוא אמר כן.