סוד של תחרה שחורה

אני מתעוררת לפני השעון. אור בוקר חיוור מסתנן בין הווילונות ומצייר פסים רכים על הסדין, ולרגע אני רק שוכבת ונושמת, יודעת כבר איזה יום זה הולך להיות. אני קמה, פותחת את המגירה העליונה ושולפת משם את התחתונים השחורים מתחרה, אלה שאני שומרת לימים מיוחדים. הבד דק כמעט עד שקיפות, רך כמו נשיפה, והדוגמה העדינה שלו חושפת יותר משהיא מכסה. כשאני מחליקה אותם על הירכיים, הם נצמדים אליי כאילו נתפרו בדיוק בשבילי.

החזייה התואמת מחכה על הכיסא. סרטי סאטן שחורים ודקים מצטלבים על הגב ונפגשים מלפנים בקשר קטן, אלגנטי ומתגרה. התחרה תומכת בי, אבל לא מסתירה כמעט דבר, ובמראה אני רואה את קווי המתאר החיוורים של גופי מבעד לרשת העדינה. אני מסתכלת רגע ארוך יותר ממה שתכננתי, ומחייכת לעצמי.

מעל הכול אני לובשת חצאית עיפרון אפורה וחולצה לבנה מכופתרת עד הצוואר. בגדים של משרד, צנועים ומנומסים, כאלה שאף אחד לא יעצור עליהם את המבט. ובדיוק בגלל זה הם מושלמים. הם שומרים על הסוד שלי.

ליד השולחן, בין מיילים לשיחות ועידה, התחרה מתחככת בעור בכל תנועה, כמו לחישה פרטית שרק אני שומעת. המחשבות שלי בורחות אל עומר, בעלי, אל הידיים הבטוחות שלו ואל המבט שהוא נותן בי כשהוא יודע משהו שאחרים לא יודעים. אני כמעט מרגישה את האצבעות שלו מושכות בשולי התחרה על הירך, את הדרך שבה הוא מתגרה בי, משאיר אותי לחכות לצעד הבא.

באמצע הבוקר אני מתנצלת ויוצאת. בתא השירותים אני נועלת את הדלת, הלב שלי דופק מערבוב של התרגשות ושובבות. אני מרימה את החצאית, מביטה בתחרה השחורה ומעבירה עליה קצות אצבעות, לאט, עוקבת אחרי השוליים. אני מדמיינת שאלה הידיים שלו. היד שלי מחליקה פנימה, אל מתחת לבד, ואני רואה את צללית האצבעות שלי מבעד לתחרה. הנשימה שלי מעמיקה כשאני נוגעת בעצמי בעדינות, ובראש שלי זה הוא.

אני מדמיינת אותו מאחוריי, הגוף שלו לוחץ על שלי, הידיים שלו משוטטות על המותניים. אני מדמיינת את הנשימה החמה שלו על התנוך, לוחשת כמה הוא רוצה אותי, כמה הוא לא מסוגל לחכות. אני מדמיינת אותו מסובב אותי אליו, הפה שלו נוחת על שלי, מרים אותי אל משטח השיש ונעמד בין הברכיים שלי. הפנטזיה כל כך חיה שהרגליים שלי רועדות, ואני נושכת את השפה כדי שלא ייצא ממני קול.

שאר היום עובר עליי בערפל. כל פעם שאני משכלת רגליים, התחרה נוגעת במקום הרגיש ושולחת בי ניצוץ קטן. הלחיים שלי סמוקות, הריכוז שלי אבוד, וכל מחשבה מובילה אליו. כשהשעון מגיע סוף סוף לחמש, אני אוספת את התיק ויוצאת מהר מדי. בדרך הביתה אני שולחת לו הודעה קצרה אחת: ״יש לי משהו להראות לך.״ הוא עונה תוך שנייה, ואני יודעת שהערב הזה רק מתחיל.