שלוש שעות של יום ראשון

כל יום ראשון, בשתיים בצהריים, שאול עצר את המרצדס ברמזור האחרון לפני השכונה וחייג אליה מהדיבורית. זה היה הטקס שלו כבר שנה שלמה, קבוע כמו ישיבת ההנהלה של יום שני. חבר ותיק מהעסקים הפנה אותו אליה פעם, בלחש, ״תאמין לי, אין כמוה בעיר,״ ושאול, שלא האמין לאף אחד, גילה שהפעם החבר דיבר אמת. שלוש שעות בשבוע, הרחק מהמשרד ומהבית, היו הדבר היחיד שחיכה לו באמת.

בבית חיכתה לו אישה שחלק איתו כמעט שלושים שנה ושום דבר מלבד חשבון בנק. האהבה דעכה מזמן, הבית התרוקן, והשיחות ביניהם הצטמצמו לחשבונות ולתיקונים. אף אחד מהם לא רצה גירושים יקרים, ושניהם הגיעו בשקט להבנה: כל אחד מוצא את התשוקה שלו מחוץ לדלת, וכל עוד זה נשאר דיסקרטי, אף אחד לא שואל. שאול לא חש אשמה. הוא חש בעיקר רעב.

״אני בדרך,״ אמר כשענבל ענתה, והקול שלה, צרוד ומחייך, הרעיד בו משהו. ״אני חושב עלייך כל הבוקר. אני לא יכול לחכות להיות בתוכך.״ היא צחקה צחוק נמוך ואמרה רק ״המים כבר חמים.״ הוא ידע מה זה אומר, והגוף שלו הגיב עוד לפני שהרמזור התחלף. במשך שנים שמע על שירותי ליווי ולא חשב שזה בשבילו. עכשיו הבין שמה שמצא אצלה הוא לא רק סקס, אלא שעות שבהן מישהי מקשיבה לו, גם כשהוא שותק.

הוא פתח את הדלת במפתח שנתנה לו, והבית קיבל אותו בריח של לבנדר ושמן וניל. בדרך במסדרון הוא כבר התפשט, הז'קט על הכיסא, החולצה על הרצפה, ובפתח חדר האמבטיה נעצר. היא שכבה באמבט הענק, השיער אסוף, קצף לבן מכסה ומגלה אותה לסירוגין, רגליה מונחות על השוליים משני הצדדים כמו הזמנה פתוחה. היא הביטה בו בעיניים כבדות וחייכה, ושאול עמד שם עוד רגע, רק כדי לחרוט את התמונה בזיכרון.

הוא נכנס אל המים, והם גלשו מעבר לשוליים בגל חם. היא משכה אותו אליה בשתי ידיים, והם התחברו בלי מילים, בתנועה מהירה ורעבה שהתיזה מים על כל האריחים. הוא גנח את שמה כשהגיע לשיא, והיא קשתה את הגב לקראתו ולא הרפתה. אחר כך הסתובבה לאט, הניחה את הידיים על השוליים והביטה בו מעבר לכתף, וההזמנה הזאת הייתה ברורה מכל מילה. הוא נענה לה בסבלנות, ברכות ואז בתשוקה גוברת, האצבעות שלו בשערה הרטוב, עד שגמר שוב ברעד ארוך.

הם התייבשו בקושי ועברו לחדר השינה הגדול שלה, עם התריסים המוגפים והסדינים הלבנים. שם המשיכו, לסירוגין, עם הפסקות קצרות ליין לבן ולצחוק, עד שהאור בחלון הפך כתום. כשיצא ממנה בחמש וחצי, שאול הרגיש קל ממה שהרגיש כל השבוע. בדרך הביתה, ברמזור הראשון, הוא כבר ספר את הימים עד יום ראשון הבא.

ולפעמים, כשהיה עוצר ברמזור ההוא, היה מחייך לעצמו במראה. הוא לא ידע אם זו אהבה, ולא היה צריך לדעת. זה היה שלו, וזה הספיק.