תל אביב בלילה של מלחמה

כשהמלחמה פרצה, הייתי רחוק. חופשה קצרה באירופה, טלפון שלא הפסיק לרטוט, כותרות שלא רציתי להאמין להן. כשנחתתי סוף סוף, הודיעו לי שאין לאן לחזור. הקיבוץ שלי פונה, הבית שלי עמד שם ריק, ואני מצאתי את עצמי בנמל התעופה עם תיק אחד וכתובת שאין בה טעם. לאן הולכים כשהבית נעלם? עניתי לעצמי בשתי מילים: לתל אביב.

תמיד אהבתי את העיר הזו, את הרעש שלה, את האורות שלא כבים. באותו ערב היא הייתה שקטה מהרגיל, כמו נושמת בזהירות, ובכל זאת חיה. נכנסתי לבר קטן ליד הים, רק כדי לא להיות לבד עם המחשבות. ושם, ליד הדלפק, ראיתי אותה. ליאת. צוחקת, קורנת, עם חיוך שנראה כאילו מישהו שכח לספר לה על כל מה שקורה בחוץ. בתקופה כזו, האור הזה שלה היה כמעט כישוף. התיישבתי לידה בלי לתכנן, והיא פנתה אליי כאילו חיכתה רק לי.

דיברנו שעה, אולי שעתיים. היא הקשיבה, צחקה, נגעה לי ביד כשסיפרתי על הקיבוץ. ואז, בפשטות, הציעה שנמשיך אצלה. הדירה שלה הפתיעה אותי: הכול בה היה באדום, כאילו מישהו צבע את הלב שלה על הקירות: הווילונות, הכריות, מנורה שהטילה אור חם וסמיך על הקירות. מושלמת, בדיוק כמוה. היא הגישה לי בקבוק בריזר קר, ביקשה שארגיש בבית, ונעלמה לחדר השני.

כשחזרה, הנשימה שלי נעצרה. היא לבשה בייבי דול שקוף ועדין, שהדגיש כל קו בגופה, את החזה המלא, את הפטמות שבלטו מבעד לבד. גל של רעד עבר בי. הגוף שלי הגיב לפני שהספקתי לחשוב. כל מה שרציתי באותו רגע היה לגעת בה, לאבד את עצמי בה, לשכוח לכמה שעות את כל מה שהשארתי מאחור.

היא התקרבה, אחזה בצווארון החולצה שלי ומשכה אותי אליה. שפתיה נגעו בצוואר שלי, טעמו, לחשו: “יש לך ריח טוב.” ואז השפתיים שלנו נפגשו בנשיקה ארוכה ועמוקה, לשונות שמחפשות זו את זו. לא יכולתי להתאפק עוד. היא דחפה אותי בעדינות אל הספה, פתחה את מכנסיי, ועלתה עליי באיטיות, לוקחת אותי אל תוכה בתנועה אחת שהשאירה אותי בלי מילים.

היא נעה מעליי, עולה ויורדת, עיניה בעיניי. נשקתי לה, ליטפתי, טעמתי את עורה. כל תנועה שלה העמיקה את האש. “עוד לא,” לחשתי לה, אבל זה היה מאוחר מדי לשנינו. היא הגיעה לשיא ברעד ארוך, ואני איתה, בגל אחד אדיר, ונפלנו זה אל זרועותיה של זו.

ואז פרצתי בצחוק. היא הרימה גבה, לא מבינה. איך אפשר להסביר? היא הייתה טובה כל כך, שחשבתי לרגע שהיא בטח מקצוענית. אבל זה לא היה העניין. הצחוק היה שחרור, של פחד, של עייפות, של שבועות בלי בית. הגוף שלי בער. והיא, כאילו הבינה הכול, החזירה את ידה אליי. תוך שניות הייתי מוכן שוב. באותו לילה, בתוך הדירה האדומה, ניהלנו מלחמה אחרת לגמרי, שלנו בלבד.